ראובן, בעל משפחה, עבד במשך שנים ארוכות באחד המפעלים המשגשגים באיזור מגוריו, ופרנס את בני משפחתו בכבוד.
אך לא לעולם חוסן, המפעל נקלע לקשיים, ותוך זמן לא רב מצא האיש את עצמו, יחד עם עוד עשרות עובדים ותיקים, מחוסר עבודה.
תחילה ניסה את מזלו במפעלים אחרים, ניסה את מזלו גם בתחומים אחרים, לא בחל בהצעות עבודה. מוכן היה לעשות את כל מה שידרש, ובלבד שיוכל להמשיך לפרנס את בני ביתו בכבוד. אך לשווא. שוק העבודה, לא חפץ בקשישים כמוהו, והוא נותר עם התואר "מובטל".
כמובן שמתואר "מובטל" לא ניתן להתפרנס אפילו יום אחד. אך החיים אינם עוצרים מלכת, והמשפחה דורשת את שלה.
מצא האיש את עצמו אוסף תרומות, ומקבץ פרוטות כאחד מעניי העיר.
הבושה צורבת, הבזיונות נוראים, הלב נצבט מכאב. הוא כמעט נסוג. אך קולות הילדים הרעבים גברו על הבושה הטבעית והוא נותר לקבץ נדבות.
ימים עברו, שבועות חלפו, והוא התחיל להתרגל. הבושה כבר לא צרבה כמקודם. אולם האור שבעיניו כבה, גבו שהיה פעם זקוף בבטחון עצמי, הפך לכפוף.
ביום מן הימים, בעודו גורר את רגליו מדלת לדלת, מצא את עצמו עומד מול ידיד משכבר הימים. הוא עמד נבוך, הידיד קיבל אותו במאור פנים, וביקשו להכנס עמו אל הבית פנימה.
ראובן פרץ בבכי. סיפר על המצוקה הנוראה, על הבזיון והבושה, על כאב הלב ויסורי הנפש. כל אלו חברו למסה ארוכה של השתפכות לב בפני אדם, שמאז שוחח עמו בפעם האחרונה חלפו שנים רבות.
בעל הבית מחה דמעה מקצה עינו. הוציא פנקס המחאות ואמר: ידידי, מצוקתך נגעה לליבי מאד. מוכן אני איפוא להקציב סך חודשי של 1500$, בתנאי שתבטיח לי שלא תעסוק יותר בקיבוץ נדבות. החל מהיום תוכל לבוא אחת לחודש לביתי ולקבל את הסכום, עד שתמצא עבודה כלבבך.
במילים מרוסקות מהתרגשות הוא הודה מעומק לבו על החסד העצום. הבעת פניו אמרה הכול.
וכך, מדי חודש בחודשו ניגש אל בית ידידו, קבל את המעטפה, ולא שכח להודות על החסד.
כעבור תקופה פונה ראובן לידידו הנדיב: אולי תוכל בדרכך למשרד לשים את המעטפה בתיבת הדואר שלי?
האיש מסכים בטובו, ומדי חודש שוכנת לה מעטפת האלף וחמש מאות בתיבת הדואר.
שלוות החיים חזרה לשכון בביתו של ראובן. אלא שריח האביב העומד בפתח גורם לראובן כאבי ראש לא מועטים. הוא יודע יפה שריח האביב מבשר את בואו של חג הפסח, מה שמזכיר לו כי מאלף וחמש מאות דולר, שבהחלט מספיקים לשגרה חודשית, לא ניתן לחגוג את חג הפסח כהלכתו.
יורד הוא לתיבת הדואר להוציא את המעטפה החודשית, והנה הפתעה! לאלף וחמש מאות הדולרים נוספו אלף ירוקים נוספים, כשאליהם מצורפת פתקית פרחונית המאחלת חג שמח. האור חזר לעיניו.
הוא יוצא אל הרחוב, וממהר למשרדו של מיטיבו. הוא מתפרץ לחדר ובבכי נרגש הוא מודה על אלף הדולרים ששלח לו לכבוד החג.
"אלף??? זה כל מה שהיה במעטפה?", תמה האיש.
"לא, על האלף חמש מאות אני כבר לא מדבר, נו… זה הרי… קבוע!"…
_x000D_
_x000D_
כוחו של הרגל! נזכור להודות לבורא עולם גם על המובן מאליו, גם על מה שכבר הורגלנו שלא להודות לו…