נפתח בדברי התלמוד: "אמר ר' פנחס משום רב הונא צפוראה: מעיין היוצא מבית קדשי הקדשים, בתחילה דומה לקרני חגבים, כיוון שהגיע לפתח ההיכל, נעשה כחוט של שתי, כיוון שהגיע לאולם, נעשה כחוט של ערב, כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן. והיינו דתנן, רבי אליעזר בן יעקב אומר: מים מפכים עתידים להיות יוצאין מתחת למפתן הבית, מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיוון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף" (מסכת יומא דף ע"ז עמ' ב').
בתלמוד ירושלמי (במסכת שקלים דף י"ז ע"א) מתואר המשך התפתחות הנהר עד כדי נהר סוער וגדול, שעליו נאמר: "וצי אדיר לא יעברנו כי גאו המים" (ישעיה ל"ה). מידע מפעים זה על התפתחות נחל לעוצמה כה אדירה עד שלא ניתן יהיה לחצותו, בו בזמן שכיום אין במקום זרימה כלשהי – מופיע לראשונה בנביאים: יחזקאל, יואל וזכריה. נבואה זו נאמרה במילים ברורות ומפורשות.
ננסה להעמיק בפסוקים הצופנים את השינויים הטופוגרפיים והגאולוגיים שיתרחשו בירושלים ובסביבתה בעיצומה של מלחמת גוג. תחילה נשוב לעיצומה של המלחמה, לפסוק שדילגנו עליו בפרקים הקודמים, במטרה ללמוד אותו בהרחבה בפרקנו. הפסוק מופיע בנביא: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד, ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה" (זכריה י"ד, ד'). באותה עת שבה יגיע גוג לירושלים, יבקע הר הזיתים לשנים, ותווצר בקעה נרחבת בתווך, שאליה ימלטו יושבי ירושלים כדי להנצל מהמלחמה. רוחב בקעה זו, כפי שנחשב בהמשך, יהיה כ-4-
_x000D_
נתעכב על שינוי טופוגרפי מרשים נוסף שיתרחש שם: "יסוד כל הארץ כערבה, מגבע לרמון נגב ירושלים… וראמה וישבה תחתיה למשער בנימין, עד מקום שער הראשון, עד שער הפנים ומגדל חננאל עד יקבי המלך" (י"ד, י"ז).
המלבי"ם מבאר שלאחר שיתחלק הר הזיתים לשנים, יהיה הגיא שייוצר בין שני ההרים כערבה וכמישור, והוא ימשך מגבע, השוכנת דרומית לירושלים של עכשיו, ועד רמון. רמון תשכון ליד ירושלים החדשה שאותה ראה יחזקאל בנבואתו, דרומית לירושלים של היום. ירושלים עצמה, הן הישנה שעליה יעמוד המקדש על חצי ההר הצפוני, והן החדשה שעליה תעמוד העיר, תהיה גבוהה ונישאה.
אם נשקלל את התמונה העולה מפסוקים אלו בזכריה, נצפה להתרחשות הבאה: הר הזיתים, שכיום הוא ניצב סמוך מאד למקום המקדש, אמור להבקע לשנים באמצעו, כאשר החצי המזרחי של ההר מתרחק דרומה למרחק של כ-45 ק"מ עם כל סביבותיו (שיעור ההתרחקות נכתב ביחזקאל בפרקים מ"ז מ"ח, ויובא להלן) ושם תבנה ירושלים, שאותה ראה יחזקאל בחזונו (יוסבר להלן).
עולה, איפוא, שירושלים מתרוממת על שני הרים. על הר אחד ימצאו מקום המקדש, ירושלים הנוכחית וסביבותיה שמצד מערב. והר נוסף יתנשא לגובה במרחק כ-45 קילומטרים ושם תתפתח ירושלים החדשה.
בלשונו של המלבי"ם שהובא לעיל הדברים מדוייקים: וראמה – ירושלים עצמה, בין הישנה, שעליה יעמוד המקדש, על חצי ההר הצפוני, ובין החדשה, שעליה תעמוד העיר, שניהם יהיו רמים ונישאים, ושניהם יחשבו לירושלים אחת!
נתבונן כיצד יחזקאל הנביא משרטט את התכנית החדשה של ירושלים: "וישיבני אל פתח הבית, והנה מים יוצאים מתחת הבית קדימה, כי פני הבית קדים והמים יורדים" (יחזקאל מ"ז). ובהמשך: "ואלה מדותיה פאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים, ופאת נגב חמש מאות וארבעת אלפים וגו'" (מ"ח, ט"ז-י"ז).
חז"ל מסבירים את "המפה החדשה" (מובא במלבי"ם פרקים מ"ז – מ"ח). ירושלים עצמה תהיה עיר שמידותיה כ- 75 ק"מ אורך ו-75 ק"מ רוחב, והיא תהיה מחולקת לרצועות, 30 ק"מ רוחב על 75 ק"מ ללויים (המקום יחולק ל-20 ערים), ועוד 15 ק"מ רוחב על 75 ק"מ אורך לשאר העם ול"אורחים" שיבואו מכל העולם להר הבית כדי לקנות חכמה ולהקריב קרבנות עבור עמם (ראה שם פרטים נוספים).
מועד ההקרבה הרשמי של כל העמים הוא אותו זמן שיועד לכך כאשר שני בתי המקדש, הראשון והשני, עמדו על מכונם. הזמן הוא חג הסוכות. וכך מציין זאת הנביא זכריה באותו פרק: "ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבא-ות בירושלים ולחוג את חג הסוכות".
החישובים בפרקים האחרונים בספר יחזקאל הינם מורכבים ומסובכים. קשה לפרט את ההסתעפות המרהיבה על הכתב. באופן מתומצת ניתן להצביע כי חלוקת הארץ לשבטים, כפי שהיתה בימות יהושע, תשתנה. כל השבטים יתחלקו ברצועות שוות ממזרח למערב, רוחב כל רצועה יהיה כ-75 ק"מ.
ירושלים, בהיקפה האדיר, תשכון במרכז, כאשר "הר בית ה' נשא מגבעות" (ישעיהו ב'). דרומית לירושלים ישכנו חמשה שבטים עד סוף הגבול הדרומי. צפונית לירושלים ישכנו שבעה שבטים, עד סוף גבולה הצפוני. בירושלים ייבנה בית המקדש שגדלו יעלה על קודמיו, ומידותיו, על כל פרטיהן ודקדוקיהן, מופיעות בהרחבה בפרקים מ' – מ"ו ביחזקאל. השינויים הטופוגרפיים מוזכרים גם ביחזקאל, והתזוזה הדרומית המוזכרת בזכריה, באה לידי שקלול בחישובו של יחזקאל הן בהיקפה (מ"ח, ל"ה) והן בקצוות הצפוניות והדרומיות שלה (מ"ח, ט"ז).
_x000D_
לאחר שהתמקמנו היטב בירושלים החדשה, אנו שבים לדון בנושא המים העתידים לצאת ממקום המקדש, שבהם פתחנו את המאמר. וכך נאמר: "וישבני אל פתח הבית וגו'. ויוציאני דרך שער צפונה, ויסבני דרך חוץ אל שער החוץ דרך הפונה קדים, והנה מים מפכים מן הכתף הימנית" (יחזקאל מ"ז, א').
הקב"ה מעביר את הנביא יחזקאל בחזונו שלב אחר שלב, ומתאר בפניו את כל ההתפתחות, למן הזרמים הדקיקים במזבח ועד "נחל אשר לא יעבר" בפסוק ג': "בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף באמה, ויעבירנו במים, מי אפסים". כלומר, במשך אורך של כאלף אמה (כ-500-600 מטר) עדיין המים נמוכים מאד, "וימד אלף ויעבירנו במים – מים ברכים, וימד אלף ויעבירנו מי מתנים". לאחר אלף אמה המים כבר מגיעים לברכיים, ולאחר אלף אמה נוספות הם כבר מגיעים למתניים. "וימד אלף – נחל אשר לא אוכל לעבור, כי גאו המים מי שחו, נחל אשר לא יעבר". לאחר אלף אמה נוספות כבר אי אפשר לעמוד במי הנחל הללו. בל נשכח את הציטוט הקודם מישעיה "וצי אדיר לא יעברנו" – מדובר בזרימה עזה ביותר.
מהי מטרתו של "מעיין בית המקדש", מעיין המתפתח לממדים כבירים? נפנה לפסוק הבא:
"ויאמר אלי הראית בן אדם, ויולכני וישביני על שפת החל". ה' מגלה ליחזקאל מהי מטרתם של המים: "ויאמר אלי, המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדן על הערבה, ובאו הימה, אל המים המוצאים ונרפאו המים" (יחזקאל מ"ז, ח').
חז"ל מבארים בתוספתא במסכת סוכה, שהמים הללו יעשו את דרכם לארבע ימות, לים המלח ולים כנרת, זו תהיה הזרימה המזרחית כפי שמוזכר בזכריה: "חציים אל הים הקדמוני", ואילו המוצא המערבי של המים מביא אותם לים התיכון, ומשם לאוקיינוס.
חז"ל ממשיכים ומבארים, כי מסעם של המים הוא למטרת טיהור המים והגברת מתיקותם. כתוצאה מהשינויים הללו תתרחש פריחה מופלאה בצומח ובחי, כפי שנאמר: "והנה על שפת הנחל עץ רב מאד מזה ומזה" (מ"ז, ז'). "והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ אל כל אשר יבוא שם נחלים יהיה, והיה הדגה רבה מאד, כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבוא שם הנחל" (פסוק ט'), כל מקום שאליו יגיע הנחל יתמתק ויטהר.
לאלו החוששים להעלמות המלח כתוצאה מהשינויים הדרסטיים, לאלו המצרים על סגולות המרפא הנודעות של סביבות ים המלח, מובא בפסוק הבא: "ביצותיו וגבאיו ולא ירפאו למלח ניתנו…" (פסוק י"א). ביצותיו – על מעיינות הגופרית שלו, וגבאיו – נקעים שיוותרו לאחר מסע הטיהור, ולא ירפאו – כלומר, לא יתמתקו, כי … למלח נתנו! זו מטרתם, והם ישארו כשהיו בעבר.
בפסוק האחרון בענין זה, הנביא ממשיך ומתאר: "ועל הנחל יעשה שפתו, מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתום פריו, לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועליו לתרופה…"! (פסוק י"ב). כל הפירות הצומחים לצדדיו יהיו למאכל ללא שינוי בעונות השנה, ועלהו לתרופה.
רש"י מביא את דברי חז"ל האומרים: "להתיר פה אלמים, ופה עקרות" – יצמחו שם עצי מרפא אשר ייטיבו עם החולים וירפאום.
קיים כמובן, גם מימד נוסף, רוחני וססטימתי, לכל הנאמר כאן, בפסוקים שהובאו מיחזקאל ומזכריה, אך עתה אנו עוסקים ב"פשוטו של מקרא".
_x000D_
גם הנביא יואל, כאשר הוא מתאר את מלחמות גוג בדרכו שלו, מתייחס לנושא המים: "עושו ובואו כל הגוים ונקבצו וגו' כותו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים וגו'" (ד', י"א). מדבריו משתמע שתעשיית הנשק בזמן גוג לא תעמוד מול הדרישה הגוברת של הלוחמים לכלי נשק נוספים, עד שהם יאלצו להפוך את כלי העבודה לנשק מאולתר.
דברים דומים אנו שומעים גם בדבריו של הנביא: "ראו איים ויראו קצוות הארץ יחרדו, קרבו ויאתיון" (ישעיהו מ"א, ה'). בראות העמים את הצלחתו של המשיח, הם אינם יכולים לעמוד באפס מעשה, והם ממהרים למלחמה נגדו אף "מקצוות הארץ", כלומר, ממקומות מרוחקים ביותר מארץ ישראל.
הנביא ממשיך: "ויחזק חרש את צורף, מחזיק פטיש את הולם פעם, אומר לדבק טוב הוא, ויחזקהו במסמרים לא ימוט" (ישעיהו מ"א, ז'). כדברי יואל, גם ישעיהו מדבר על שימוש בנשק לא תקין בעליל, והכל בשל הרצון העז של העמים לבוא ולהלחם במשיח ובעם ישראל, כלומר, לחבור ולהצטרף לחילו של גוג. הלחץ והבהילות מולידים רצון עז עד כדי: "נ", כלומר, הדבק לי את שני חלקי כלי הנשק, ואף אם עדיין לא יהיה תקין. "ויחזקהו במסמרים לא ימוט", ובלבד שאוכל לצאת למלחמה. מובן, שהדברים הללו הינם סימליים ומתארים את הבהילות שתשרור. ההיסטריה תהיה כה גורפת, עד שהאנשים יחזקו זה את זה לצאת למלחמה, למרות שהיא כה בלתי הגיונית: "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (פסוק י').
לאחר תיאור ההכנות למלחמה, ישעיהו מזכיר את המים: "אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים" (מ"א, י"ח). גם מקומות שהיו במצב מדברי, יהפכו לאגם מים.
נציין כי בישעיהו, ביואל, ביחזקאל ובזכריה קיים קשר ישיר בין מלחמות גוג לבין התנועות הגאולוגיות העתידות להתפתח בירושלים. וכך כותב הנביא יואל: "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, והגבעות תלכנה חלב, וכל אפיקי יהודה ילכו מים, ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים" (ד', י"ח). "ההרים יטפו עסיס" – מרוב מתיקות הפירות. "והגבעות תלכנה חלב" – מרוב עדרי הבקר והצאן שירבצו עליהן. "ומעין מבית ה'" – הוא הנחל היוצא מבית קודש הקודשים.
חשוב לציין, כי בו בזמן שבאירופה ובאמריקה הצפונית לא מוכר כמעט המושג מחסור במים, במדינת ישראל קיים מחסור חריף במים, והדיבורים על יבוא מים מטורקיה הם חלק בלתי נפרד מההווי הישראלי. והנה, לא זו בלבד שלעתיד לבוא יתפתחו כאן מקורות מים חדשים, אלא שהדבר יקרה דוקא בירושלים, שמעולם לא היוותה מקור למים! כיום שואבים בישראל מים מהכנרת ומאקוויפרי ההר והחוף.
_x000D_
לאחר שהבאנו את דבריהם של הנביאים ישעיהו, יחזקאל, זכריה ויואל בכל הנוגע לגוג, מן הראוי להתבונן בדברי ירמיהו, וכן בכתוב בספר דניאל, ולבדוק כיצד הם התייחסו לתקופה המדוברת.
תחילה נביא את דבריו של דניאל ואת ביאורם: "ובגת קיץ" – באחרית הימים, "יתנגי עמו מלך הנגב, וישתער עליו מלך הצפון ברכב ופרשים ובאניות רבות, ובא בארצות ושטף ועבר…" (י"א, מ'). מלך הנגב מייצג את "הצד הישמעאלי" המזרחי כאמור בפסוק הוא רק "יתנגח" (ינתגי), ולעומת זאת, "מלך הצפון" המייצג את "העולם המערבי", יגיב באופן נמרץ ביותר, "וישתער" ברכב ובפרשים ובאניות רבות, עד שבסופו של דבר "ובא בארץ הצבי".
ארץ ישראל מכונה ארץ הצבי כמבואר בתלמוד במסכת גיטין דף נ"ז ובמסכת ראש השנה דף י"ג, שארץ ישראל, כביכול, מתכווצת כל אימת שבניה עוזבים אותה, ומתמתחת כשהם שבים אליה, כעורו של צבי. מלבד הכוונות הנסתרות הטמונות בדברי חז"ל אלו, המשמעות הגלויה היא, שהארץ קשורה מאד לבניה ויש בה מקום לכולם, וכאשר הם עוזבים אותה, היא נותרת שוממה ועזובה, ונראה כאילו היא מכווצת.
דניאל ממשיך: "ורבות יכשלו ושלח ידו" – לשלול שלל ולבוז בז (מלבי"ם). "ומשל במכמני הזהב והכסף" – זוהי מטרתו העיקרית, כפי שהוזכר בתחילה. "ושמועות יבהלהו ממזרח ומצפון, ויצא בחומה גדולה להשמיד, ולהחרים רבים". בפירוש 'האבן עזרא', שנכתב לפני 800 שנה בקירוב, מבואר כי השמועות המבהילות הבאות מכיוון מזרח וצפון, כוונתן לפרס (אירן) ולבבל (עירק). עתה גם ברור מדוע הוא יצא נגדן בחימה גדולה (אירן ועירק אינן צריכות להתאמץ במיוחד כדי למשוך אליהן אש..), עד שלבסוף: "ויטע אהלי אפדנו בין ימים להר צבי קודש, ובא עד קיצו ואין עוזר לו". בסופו של דבר, כולם מגיעים "לטעת אהלי אפדנו", כלומר, באים להשתקע בין הים ובין הר צבי קודש – שהיא ירושלים, כמבואר ברס"ג (רבינו סעדיה גאון, חי לפני 1050 שנה בקירוב).
בדניאל מובא פסוק שדומה לו נמצא גם בירמיהו. פסוק זה משקף את המצב הנוראי שיהיה נתון בו עם ישראל באותם ימים: "והיתה עת צרה, אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא, ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר" (י"ב, י"א). משמעות הדברים היא: שוו בנפשכם, בני העם היהודי, עם כל מה שעבר עליכם, חורבנות, פוגרומים, רציחות המוניות, אינקביזיציה, שואה, למרות כל זאת, המלחמה האחרונה מתוארת כמאורע הקשה ביותר: "והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי…" כלומר, מאז הפך העם היהודי לעם, עוד לא נהייתה כצרה הזו. "ובעת ההיא ימלט עמך, כל הנמצא כתוב בספר". רק מי שיהיה כתוב ב"ספר", תהיינה לו זכויות להמלט ולהוותר בחיים, למרות אימי המלחמה האחרונה.
_x000D_
להלן נבהיר מהו אותו "ספר" המסוגל להציל מאימי המלחמה, אך תחילה נקרא בירמיהו כיצד הוא מתאר את התקופה המדוברת: "כי כה אמר ה', קול חרדה שמענו, פחד ואין שלום. שאלו נא וראו אם יולד זכר, מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה, ונהפכו כל פנים לירקון" (ירמיהו ל', ה'-ז'). הנביא מזהה על פני האנשים החיים בתקופה ההיא סימני פחד עמוקים ביותר: "כיולדה", "הפכו כל פנים לירקון". "הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע". "עת צרה" זו המוזכרת בירמיהו, מכוונת לאותה "עת צרה" שקראנו עליה בדברי דניאל איש חמודות. הנביא מוסיף תוספת משמעותית: "ממנה יוושע" כלומר, דוקא מאותה עת צרה, ינצל העם ויוושע!
מי יזכו להמנות עם הניצולים? נעיין שוב בספר דניאל: "כל הנמצא כתוב בספר…" לאיזה ספר הכוונה? כיצד ניתן לחדור לרשימה המיוחדת? המלבי"ם מלמדנו להתבונן באופן יסודי, ולחפש "ספר" שכבר דובר בו על "רשימת זכרונות חיונית". לצורך מטרה זו נעיין בספר החותם את דברי הנבואה, בספר מלאכי.
מלאכי, אחרון הנביאים, מתאר את הדור האחרון, את התקופה האחרונה לפני ביאת המשיח: "חזקו עלי דבריכם אמר ה'" (מלאכי ג', י"ב), כלומר, הדיבורים של העם אינם רצויים לפני הקב"ה. "ואמרתם מה נדברנו עליך"? אנו שואלים: מה לא היה ראוי במה שדברנו? והתשובה היא: "אמרתם שוא עבוד אלוקים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות" (פסוק י"ד). כלומר, שאלתם עבור מה יש לנו צורך לעבוד את ה'? איזה "בצע", איזה רווח כספי או כלכלי יהיה לנו, "כי שמרנו משמרתו", אם נשמור את מצוותיו?
משיבים הנתבעים: "עתה אנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלוקים וימלטו", כיצד ניתן לדבוק ברוחניות, בשעה שאנו רואים ש"מאשרים זדים", כלומר, שה"זדים" (עושי רע בזדון) הם מאושרים. ולא זו בלבד, אלא "גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלוקים וימלטו", הצלחתם הפכה לשם דבר, הם הולכים ונבנים, הרשע מצליח ונבנה. הם, כביכול, "בחנו אלוקים", כביכול, הם מעמידים במבחן את האלוקים, "וימלטו" – ונמלטים מעונש.
"אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע" – הדבקים בה' לא יהיו רבים "איש אל רעהו", אך דווקא אליהם: "ויקשב ה' וישמע" ולא זו בלבד אלא גם "ויכתב בספר זכרון לפניו…" גילינו את הספר הנכסף! עתה ברור מי זוכה להכנס לרשימותיו של הספר, לאותו ספר זכרון המוזכר במלאכי וכן בדניאל.
ולשם מה יכתבו את שמות האנשים הללו בספר? התשובה גם היא מבוארת שם: "והיו לי אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עושה סגולה, ומחלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו…" (פסוק י"ז). יום אחד, יום שעליו נאמר: "הוי יום גדול היום ההוא מאין כמוהו" (ירמיהו ל', ז')", באותו יום ה' יעשה "סגולה", באותה שעה הוא יחמול על אלו הכתובים זה מכבר באותו ספר: "וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו…".
אדם הנמצא בעיצומה של תחרות חברתית, פוליטית ומדינית, מבחין בהצלחות הרשעים הדורסנים, ושואל את שאלת השאלות: מדוע "צדיק ורע לו"? מדוע "דרך רשעים צלחה"?
שאלה זו נידונה בתנ"ך, במקרא, בנביאים ובכתובים. אין נביא שאינו מטפל בה, ואף בספר איוב כתב משה רבינו (מחבר ספר איוב) 42 פרקים בנידון. מלאכי מגלה כי דוקא האתגר הרוחני לנוכח הסביבה המושכת לחומריות, לאגרסיביות, לזדון ולאטימות לב, יגביה את אנשי האמת. האדם רואה "הצלחה מסחררת" דוקא במקומות הרשע, וראיה זו אמורה להזכיר לאדם את תפקידו המיוחד: להמנות על "יראי ה' וחושבי שמו", לחשוב על ה' יתברך, בו בזמן שכולם מעדיפים לחשוב על עצמם!, אם ננצל זכות מיוחדת זו אותה במלואה, תכניס את שמנו ל"ספר הזכרון" ל"יום הסגולה".
והנביא ממשיך: "כי הנה יום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזוב להם שורש וענף. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (פסוק י"ט). ביום ההוא, כאשר הכל יבער כתנור, באותה עת שבה הרשעה תתאדה ולא יוותר לה שורש וענף, באותו זמן תזרח "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". היא תזרח לאותם "שנרשמו בספר". בעת שהם נרשמו, הדבר היה בלתי אטרקטיבי, נוגד את רוח החברה, אולם בסופו של דבר, יקבע הספר גורלות. לנרשמים תעמוד הזכות להנצל באותו יום עברה וזעם.
אנו הנמצאים כיום בתקופה שבה טרם החל התהליך, עדיין מסוגלים לפעול בהתאם למסר המופיע בדברי הנבואה. עדיין מסוגלים אנו לכלכל את מעשינו באופן "שירשמו אותנו בספר", באופן שלעתיד לבוא נזכה להמנות בין אלו שתזרח להם "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
ואשרי הזוכה!
בעת מלחמת גוג יתרחשו שינויים טופוגרפיים וגיאולוגיים, שיעצבו מחדש את פני ירושלים והארץ וכולה.
שטחה של ירושלים יהיה גדול בהרבה משטח העיר המוכר כיום, ופניה ישתנו לחלוטין.
ירושלים תחולק לשטחים המיועדים לכהנים, לויים וישראלים, כאשר כל קבוצה זוכה ל'רצועה' משלה.
המעיין שיצא מבית המקדש ישנה לחלוטין לטובה את מצב המים בארץ, המחסור יעלם ותהיה לו גם השפעה ממתקת על המים של העולם כולו. הצמחיה שתצמח סביב המעין תבריא את אוכליה באופן ברור וניכר לעין.
מחסור בנשק לא יעכב את התאוצה הרצחנית של צבא גוג.
בדברי הנביאים ירמיהו וזכריה, ובעיקר בדניאל, מתואר שהעם היהודי יהיה בצרה ויחיה בפחד איום מהחשש מפני העתיד להתרחש.
'ניצולי המערכה', אלו שיחיו לאחר המלחמה האחרונה, מוגדרים כאלו הכתובים ב"ספר". הוסבר בהרחבה על איזה ספר מדובר ומה הם דרכי הכניסה ל"רשימה הנבחרת".