בתקופת בית המקדש היו הכהנים מופקדים על עבודת בית המקדש ולימדו את העם תורה ומצוות, כפי שנאמר על שבט לוי: "יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל" (דברים ל"ג, י').
מה היה הבסיס הכלכלי-קיומי של שבט הכהנים והלוויים? האם הם קיבלו משכורת מסודרת מקופת המדינה? האם קיבלו הטבות כיאות למחזיקים במשרה חשובה זו? למרבית הפלא, כדי שיוכלו להתפרנס, נצטוו בני ישראל לתת להם "מתנות כהונה" – מהתוצרת החקלאית הופרש חלק מסויים בעבור שבט הכהנים. על הכהנים עצמם הוטל לחזר על פתחי החקלאים ולקבל את המגיע להם.
לא זו בלבד שהתורה לא העניקה לכהנים בסיס כלכלי איתן ויציב להבטחת קיומם, לכאורה, היא יצרה הפליה קבועה. בחלוקת ארץ ישראל, לאחר כיבוש יהושע, קיבלו כל השבטים חלק ונחלה בארץ. לעומתם, הכהנים לא קיבלו כל נחלה.
מצב זה שבו הכהנים תלויים בחסדי זולתם, עלול לגרום זלזול בהם וירידה במעמדם. במקום שיהיה הכהן "מורם מעם", הוא יהפוך לקבצן. האם אכן התכוונה התורה ליצור מצב זה?
כיום, לומדי התורה תופסים את מקומם של הכהנים. הם ממלאים את תפקיד הכהנים בהנחלת התורה לעם. רבים מהם נאלצים להשיג את אמצעי קיומם באופן דומה. הם אינם בעלי משכורת מסודרת, אלא מקבלים תרומות מנדיבי העם.
לאמיתו של דבר, קיימת כאן טעות אופטית. הבה נתאר לעצמנו מצב, שבו אדם חייב כסף למי שסיפק לו סחורה יקרה, והלה שולח את שליחו כדי לגבות את החוב. האם יש מקום לתחושה ש"עושים טובה" כאשר פורעים את החוב? הכהנים ולומדי התורה הם שלוחיו של בורא העולם, והוא התחייב לדאוג לכל מחסורם. כאשר חייבה התורה לתרום להחזקת התורה, היא דרשה בכך את פרעון החוב שהם חייבים לבורא. גם הכהן אינו נחשב כמקבל נדבה, אלא כמי שגובה את חובו של הבורא.
התורם, המאפשר לתלמידי חכמים להגות בתורה, תורם למעשה להמשכה של שלשלת מסירת התורה מאז מתן תורה בהר סיני ועד לדורנו, הוא תורם לקיומו של העם כולו. זכות זו, בעבר ובהווה, נשמרת לכל משפחה ומשפחה בישראל.