על שלמה המלך וחכמתו מעיד המקרא: "ויתן אלוקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאוד…ויחכם מכל האדם" (מלכים-א' ה', ט'-י"א). אולם למרות חכמתו, כשהגיע שלמה לפרשת פרה אדומה, הוא הודה: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" (קהלת ז', כ"ג). למרות שכלו של האדם והגיונו, תבונת אנוש מוגבלת מעצם טבעה, וקיים מעליה גורם אינסופי – זוהי התורה ומצוותיה.
את המילה "טעם" ניתן לפרש בשתי משמעויות. אנו משתמשים במונח "טעם" כביטוי נרדף לסיבה ונימוק. כשאנו דנים בטעמו של דבר, אנו תרים אחר שורשיו וסיבותיו. אולם תיבת "טעם" נגזרת גם מהמושג "טעים". כאשר אנו באים לדון בטעמי המצוות, ניתן להשתמש בשני המושגים – לחקור אודות סיבות המצוות, וגם לטעום מצוף טעמה של המצווה, כדברי נעים זמירות ישראל: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים ל"ד, ט').
ההבדל בין שתי גישות אלו הוא יסודי. הרבה מקדמונינו הביעו התנגדות לעיסוק בחקר טעמי המצוות מכמה סיבות: ראשית, מי אנו שנוכל להתיימר ולדעת מהו הנימוק שבגינו ניתנה מצוה זו או אחרת. בינת אנוש הינה אפסית מול תבונת הבורא האינסופית. שנית, העיסוק בנימוקי המצוות עלול לגרום לזלזל בהן.
קדמונינו לא התיימרו לרדת לסוף דעת ה' נותן התורה, אלא כטועמים ונהנים מעריבות התורה ומצוותיה.
זה היה סודם של בני ישראל שהכריזו "נעשה ונשמע". לאחר ההכרזה: "נעשה", מתוך נכונות מוחלטת לקיים את כל צווי הבורא, ניתן להגיע גם ל"נשמע".
הדברים רמוזים בעצם מעשיה של הפרה האדומה ובהלכות הנלוות אליה.
הפרה נועדה לטהר את האדם מטומאת מת. טומאה זו נוצרה עם חטאו של אדם הראשון.
המוות נגזר על אדם הראשון בעקבות אכילתו מעץ הדעת. הפתח לחטא עץ הדעת היה שהאדם הסתמך על שכלו, במקום לציית באופן מוחלט לדבר ה'. התוצאה היתה, שעונש המוות ירד לעולם.
במעמד הר סיני, עם ההכרזה "נעשה ונשמע", תוקן חטא זה. ה"נעשה" שקדם ל"נשמע", מציין צייתנות בטרם הבנה. בהכרזתם זו הם הביעו נכונות להתבטל בפני דבר ה' ללא סייג. זה היה התיקון לחטא עץ הדעת. לפיכך, הם נפטרו גם מעונשו של חטא עץ הדעת, ונעשו בני חורין ממלאך המוות.
אלא שחירות זו לא נמשכה זמן רב. בעקבות חטא העגל חל שוב עונש המיתה. שורש חטא העגל היה בהבלטת דעתם העצמית במקום ההתבטלות לרצון ה', ולכן, שוב ניתנה רשות למשחית להשחית.
הפרה האדומה נועדה להוות טהרה לקלקול חטא העגל. הטהרה חלה אחרי שריפת הפרה ונתינת האפר על מים חיים שלא נגע בהם אדם. את המים יש להזות בעזרת עץ הארז והאיזוב, שגם הם מורים על ענוה והתבטלות.