כלום הצו "לא תקום ולא תטור", פירושו, שעל האדם לוותר על זכויותיו? וכיצד באמת ניתן להתגבר על רגשות הנקמה?
לכאורה, הפרשה דורשת מאיתנו דפוסי התנהגות כמעט לא בתחום היכולת האנושית. היא מציגה לפנינו נורמות של תגובה, הנוגדות את הספונטאניות שבן דורנו שר לה שירי תהילה. במבט ראשון הן נראות כדרישה להיכנע לאלימות, כשעל האדם שנעשה לו עוול לבלום את עצמו.
רש"י ממחיש לנו להלן סיטואציה של נקימה ונטירה:
"אמר לו: "השאילני מגלך".
אמר לו: "לא".
למחר, אמר לו (הסרבן): "השאילני קרדומך".
אמר לו: "איני משאילך, כדרך שלא השאלתני".
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: "השאילני קרדומך".
אמר לו: "לא".
למחר אמר לו (הסרבן): "השאילני מגלך".
אמר לו: "הא לך, איני כמותך שלא השאלתני".
זו היא נטירה. שנוטר איבה בליבו, אף על פי שאינו נוקם".
הבה ונרד לעומק הדברים.
ביקשת מידידך שישאיל לך את מגלו והוא סירב. הוא לא גרם לך כל נזק, לא פגע ברכושך. הוא בסך הכל מנע ממך טובת הנאה. אסור לך, אומר הפסוק, לנקום בו בתגובה על התנהגותו האנוכית.
תפקידם המתחלף של המגל והקרדום במשל זה, ממחיש לנו מה נאסר בנקימה ומדוע.
הפחת של המגל רב בהרבה מפחת הקרדום. המגל זקוק להשחזה ונפגם ביתר קלות. בהחלט יתכן שהסירוב להשאיל את המגל אינו נובע מצרות עין. יתכן בהחלט שבעל המגל חושש מן הנזק שיגרום השואל לכלי עדין זה. זכותו הלגיטימית לשמור על רכושו, אין הוא חייב להפסיד את כליו.
השואל שנפגע מסירוב בעל המגל, אינו מוכן להשאיל לו את קרדומו. כוונת הסירוב הינה אחת בלבד: לתת ביטוי לכעס ולשנאה הלוחשים עתה בלבו כלפי חברו.
התורה אוסרת תגובה של שנאה.
כאשר השני משאיל לו את הקרדום, אך מצרף את המשפט: "אתה רואה, אני לא כמוך, אני כן משאיל לך" – הוא עבר על איסור תורה של נקימה. על המשאיל להשאיל לו את חפציו בשמחה, ללא שמץ של רגשי כעס או התנשאות.
יפה מאד! ישאל השואל, האמנם יתכן לדרוש התנהגות הנקייה כליל מרגשות טבעיים? הלא אנו בשר ודם, יצורים עם תחושות, אינסטינקטים ויצרים?!
הינך צודק, ודאי לא ניתן לדרוש זאת מן האדם. על כן מסיים הפסוק האוסר נקימה ונטירה, במלים: "אני ה'".
ככל שגוברת בלב האדם ההכרה במציאות האלוקים, כן זוכה הוא למבט גבוה ומקיף ביתר שאת על החיים בכלל ועל מצבו כאדם בפרט. ככל שהכרה זו חיה ותוססת בקרבו, כן נמוגים מאליהם רגשות השנאה וצרות העין. אידיאל האהבה הגדול הממלא את הלב, ממס את תחושות המשטמה.