יסוד היסודות של היהדות הוא לזכור שיש בורא קדמון, אשר אין כל התחלה להוויתו. כמו כן, יש להאמין כי כל דבר אחר מבלעדיו אינו קדמון, אלא נברא בזמן כלשהו על ידי הבורא.
לא זו בלבד שיש להאמין בכך, אלא יש גם להחדיר את הדברים ללבבות ולחיות בהתאם לאמת זו.
"וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד', ל"ט). עלינו להשיב את הדברים ללב, להחדיר את הידיעה אל מעמקי הלב, לחיות את האמונה.
את הפסקת מלאכת הבריאה בידי הקב"ה מכנה התורה מנוחה, משל היה מדובר בבן תמותה. המנוחה של הבורא הינה מנוחה רוחנית שכולה אפופה רז. אצלנו, בני האדם קרוצי חומר, היא מתקבלת בתודעתינו כמנוחה הקשורה אל החומר. מנוחה שבתית זו של האדם מקשרת אותו לשבת בראשית, לאותה שבת ראשונה בה באה המנוחה לעולם.
מדוע נאסרו דווקא המלאכות ששימשו לבניית המשכן? השבת של הבורא היתה יום שביתה ממלאכת יצירה, ולא שביתה מעבודה קשה. ומשום כך גם אנו מצווים לשבות ממלאכת יצירה.
השבת באה איפוא להזכיר לנו מיהו היוצר האמיתי של העולם. שלמה המלך, החכם מכל אדם, קבע: "ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים" (קהלת א', י'). כל מה שמגלה האדם בעולם הזה, כל דבר חדש שהוא מתוודע אליו, כבר היה לעולמים. כח החשמל, גלי הרדיו ושאר הכוחות המופלאים שהתגלו לאחרונה, היו קיימים בבריאה כבר מששת ימי בראשית, למרות שאך זה לא מכבר הם נתגלו. בני האדם לא המציאו חדשות, הם חשפו את הישנות. יסוד האמונה היהודית הוא, כי הכל נברא בששת ימי בראשית. ביום השביעי הסתיימה הבריאה והתפתחותה נבלמה. "ביום השביעי שבת וינפש" – הקב"ה עצר את סדרת היצירות שנבראו במאמר פיו.
אף האדם אשר חש את עצמו במשך ששת ימי המעשה כ"בורא" קטן, העושה בטבע כבתוך שלו, מצטווה להפסיק עם דמדומי החמה של יום ששי את פעולות יצירותיו.
אדם השומר שבת מתוך התבוננות ומחשבה, מחדיר אט אט ללבו פנימה את האמונה בבורא כל יכול, בבורא שברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי.