היהודי הנצחי
_x000D_
הסופר האמריקאי מארק טווין כתב: "המצרים, הבבלים והפרסים מילאו את שמינו ככוכבי שביט, עד שדעך זיוום ונמוג לחלוטין…
_x000D_
בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים, עד שנשתתקו ונעלמו.
_x000D_
עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשכה.
_x000D_
רק היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ואיננו מראה סימני הדרדרות, גם לא תופעות של זקנה. לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה.
_x000D_
כל הברואים חדלים להתקיים, פרט ליהודי. כל עוצמה כורעת, ורק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו?"
_x000D_
אמנם מעולם לא הקים עם ישראל אימפריה חובקת ארצות. גם סוד קיומו אינו בלפיד אש המתנשא זמנית מעל האנושות. קרוב יותר לומר כי הסוד שעליו תהה מארק טווין מתגלה בנרות קטנים – נרות החנוכה שגוברים על כל הרוחות והסופות הסוערות בעולם.
_x000D_
יחסי ישראל – יוון, טומנים בחובם פרדוקס בולט. מצד אחד, גזרות קשות שגזרו על ישראל בתקווה לנתקם לצמיתות מהתורה ואלוקיה. טימאו את המקדש, אסרו על קיום ברית המילה ולימוד התורה. כפי שאנו אומרים בתפילה: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". זו היתה מהותה, והיא ה"חושך על פני תהום" – שהחשיכה עיניהם של ישראל.
_x000D_
מצד שני, "אף בספרים (בספרי תורה) לא התירו שיכתבו אלא יוונית!" (מגילה ט'). פסוק מפורש בתורה: "יפת אלקים ליפת, וישכון באהלי שם". דבריו של יפת יהיו באהלי שם. ספר תורה הכתוב בלשון אחרת, אין לו קדושת ספר תורה ויש לו דין של ספר מודפס ומתורגם בלבד. רק ספר תורה הכתוב בלשון יוונית יש לו קדושה אם נכתב כדין.
_x000D_
הפרדוקס קשה: הן מצד אחד מכנים חכמינו את יוון חושך, ומצד שני נקודת הקשר היחידה בין יוון לתורת ישראל היא ספר התורה הנמשל לאור.
_x000D_
אור וחושך
_x000D_
נפתח בניסיון להבין את מהותם של האור והחושך.
_x000D_
אור הוא הבריאה הפחות גשמית בעולמנו. חלקיקי האור הפוטונים, הם בעלי מסת מנוחה אפס. דהיינו, אינם חומריים.
_x000D_
מבחינה פיזיקאלית, אור הוא צורה של אנרגיה, ומהירות האור מייצגת את הגבול העליון של ההתפשטות האפשרית ביקום. שום חומר לא יוכל להגיע למהירות זו. ניתן לראות כי אור הוא בעצם היפוכו של החומר. אור הנתקל בחומר מאט את מהירותו ונבלע או נהדף ומתפזר. אפילו חומר שקוף בולע אור, אלא שהוא בולע פחות מחומרים אחרים. זכוכית או מים בעובי מספיק בולעים לחלוטין את כל האור העובר דרכם.
_x000D_
החושך אינו אלא העדר אור. כלומר, החומר הוא הבולם את האור ומוליד את החושך.
_x000D_
האור ממלא תפקיד מרכזי בחיי האדם. הוא מחבר אותנו אל המציאות ומאפשר לנו לבחור מטרה ואת הדרך להגיע אליה.
_x000D_
אדם שנולד עיוור, חי במציאות נקודתית. עולמו הוא צר ומצומצם, וכמעט אינו כולל מציאות מחוץ לו. ללא הדרכה לא יוכל לבחור לו מטרה ולנוע אליה.
_x000D_
האור וכוח הראייה מאפשרים לאדם לכלול בעולמו את המושג 'ישר'. ואכן, בתנ"ך המושג ישר מופיע תמיד צמוד למושג עין. "איש הישר בעיניו יעשה", "הטוב והישר בעיני ה'", "היא ישרה בעיני".
_x000D_
חושך מתאר את החווייה ההפוכה בדיוק. בחושך לא נותר לנו אלא לתפוס את המציאות באמצעות חוש המישוש, חוש הריח. (אמנם גם חוש השמיעה יכול לתת לנו מידע מסוים, כגון קולות הטבע, אך מידע זה אינו מוציא את העיוור מכלל קיום נקודתי). בחושך האדם חווה בדידות, חוסר יכולת התקדמות ופחד.
_x000D_
אור וחושך הם גם מושגים מופשטים. שלמה המלך כותב: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחשֶׁךְ: הֶחָכָם עֵינָיו בְּראשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קהלת ב, י"ג-י"ד).
_x000D_
מדוע החכמה נקראת אור? התשובה נעוצה באחת ההגדרות של החכמה: "אֵיזֶהוּ חָכָם? – הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" (מסכת תמיד ל"ב ע"א). 'הרואה את הנולד' מצויד ביכולת לתפוס את המציאות שמחוץ לו. אדם שעיניו פקוחות ימנע מללכת בדרך נוחה ומושכת, אם הוא רואה שבהמשכה יש מכשול בלתי עביר.
_x000D_
במקביל, במישור השכלי, החכם הוא בעל כוח ראיה של תוצאות מעשיו. ומתוך שהוא רואה לאן הם מוליכים, הוא יודע לשקול אם טובים או רעים הם, ויבחר רק בטוב.
_x000D_
נמצא, שהחכמה היא המקבילה הרוחנית לאור הגשמי, ושניהם נותנים לאדם כלי לבחור מטרה ודרך התקדמות בחיים.
_x000D_
כדי להעמיק יותר בתובנות על אור וחושך, נביא בקצרה את הסבריו של המהר"ל על מהות המספרים 6-7-8.
_x000D_
עולם החומר מיוצג על ידי המספר 6. כל חומר בעולמנו מוגדר על ידי שישה כיוונים: למעלה ולמטה, ימין ושמאל, קדימה ואחורה. מספר זה ניתן לתיאור גם על ידי שלש קואורדינאטות המרחב, כאשר בכל אחת מהן שני קצוות השלילי והחיובי.
_x000D_
כל חומר הוא בעל צורה המגבילה אותו. צורה היא 'כלל הגבלת אפשרויות העצם. קיים מספר לא מוגבל של אפשרויות לעצב כיסא, ועל כולם חל אותו שֵׁם: כיסא. מכאן נבין את דברי המהר"ל בספרו "גבורת ה'": "אמנם יש בו שביעי והוא האמצעי, שאינו נוטה לשום צד. ומפני שאינו מתייחס לשום צד, דומה לדבר שהוא בלתי גשמי, שאין לו רוחק". בלשוננו אפשר לנסח את דברי המהר"ל כך: הצורה אינה מתייחסת לחלק ספציפי, אלא לכלל החפץ, לכן, היא כביכול באמצע, ואין אפשרות לתארה במספר. מכאן שהיא רוחנית יותר.
_x000D_
אם המספר שש מייצג את החומר, שהוא החיצוניות הנתפסת בחושים, הרי שהמספר שבע מייצג את הצורה הנתפסת בשכל. הצורה היא, כביכול, הפנימיות של החומר, של התוכן או של התפקוד המתבטא בצורה.
_x000D_
מכאן, הדרך להבנת המספר שמונה סלולה בפנינו. המהר"ל ממשיך: "ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי". עד כה דיברנו על חפץ הנתפס כמציאות מבודדת לצורך הגדרתו.
_x000D_
בהמשך ההתבוננות והמחשבה אפשר להגיע לתפיסה מעמיקה יותר של החפץ על ידי מבט שרואה את החפץ כפרט וחלק ממערכת רחבה יותר. הבנה מלאה יותר של הכיסא נולדת מהרחבת המבט כלפי מעלה ותפיסת השימוש בכיסא במצבים שונים של חיי האדם, ומההשפעה של העיצוב על האסתטיקה ועל נוחות השימוש, ממחיר החומרים, בחירתם וכו'. נקודת מבט זו של שיוך למערכת גבוהה יותר מחוץ לחפץ היא הביטוי של המספר שמונה.
_x000D_
כאשר נעזר האדם בחוש הראייה ובוחן חפץ מסוים מכל צדדיו ותכונותיו, השכל מאחד את ראייתו לכלל צורה, והאדם קורא לחפץ בשם. השלב הבא הוא זיהוי כוחות הטבע והחכמה המופלאה שבחפץ וביקום כולו. שלב זה מיוצג על ידי המספר שבע.
_x000D_
השלב השלישי בסולם הוא היכולת של האדם ללמוד על קיום הבורא מתוך הקיים ביקום.
_x000D_
השלב הראשון, תפיסת החומר, מסתייע גם בחוש המישוש ותופס את החיצוניות. השלב הבא, תפיסת הצורה, מסתייע בחוש הראייה התופסת את הצורה ובחכמה של הבנת הטבע בכללותו. השלב השלישי, תפיסת הקשר לבורא, מסתייע בדרגה הגבוהה ביותר של הראייה, כלומר, בחכמה הרוחנית, שהיא ראיית השכל.
_x000D_
יוון וישראל
_x000D_
חכמי יוון התנגדו! הם טענו שקיימת התפתחות מקרית, לא מכוונת. ממילא, לא קיימת תכלית וגם לא צורה המצביעות על הבורא שממעל.
_x000D_
יוון התכחשה למציאות "השמונה", היא הדרגה שאחרי השבע, היא התורה שניתנה לאחר 49 יום, שהם שבע פעמים שבע.
_x000D_
אומה זו לא סבלה את ייחודיותו של העם היהודי, המאחד את האדם ואת העולם עם אלקים, ייחודיות המסומנת במציאות "השמונה". היא גם גזרה על המצוה השמינית הייחודית לזרעו של אברהם – מצוות ברית מילה. זו ניתנה רק לעם היהודי (מלבד שבע מצוות שהיו חייבים בהן כולם עד מתן תורה), לקיימה ביום השמיני. ברית המילה מטביעה בחומר הגוף עצמו חותם ברית של קשר עם הבורא.
_x000D_
בהיגוי המספר "שמונה" אנו שומעים את המילה "שמן", זה שאינו מתערב עם שאר המשקים. תכונתו הייחודית שהוא דולק ומפיץ אור. לכן קרוי גם יצהר. (צוהר הוא מקור אור. צהריים היא הנקודה שבה אור היום הוא בשיא תוקפו).
_x000D_
מה מפליא: שהתורה מבוטאת במספר שמונה וגם עם ישראל שתפקידו להפיץ את התורה ולקשר את האנושות עם הבורא הוא כנגד שמונה אכן עם ישראל תכונתו תכונת השמן שאינו מתערב עם שאר המשקים: "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב". בזכות היותו צף מעל, הוא זוכה ל"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול".
_x000D_
חז"ל ראו ביוון את הבן רב ההשפעה של יפת המייצג הגדול של יפת בן נח על שלל תכונותיו המיוחדות. התרבות המערבית אשר כבשה את מרבית העולם, איננה אלא המשך ובניין על גבי היסודות שהניחו היוונים. אין לך תחום שבו לא הצטיינו היוונים. הם סללו את הדרך למין האנושי שהלך בעקבותיהם. יסודות המתמטיקה, המדע והטכנולוגיה, האמנות, התיאטרון, הפילוסופיה, ואפילו תפיסות חברתיות של דמוקרטיה, כולם נושאים עד היום את חותמם של היוונים!
_x000D_
קיים תחום אחד בלבד שבו לא היתה לחכמת יוון דריסת רגל – המוסר ומשמעות החיים! חכמתם הקיפה את העולם הגשמי כולו, אך לא יצאה משבי כבלי החומר והחוקים. יוון לא נשאה את מבטה לשמים, למקור הבריאה. די היה לה בפיתוח תובנות מדעיות ופילוסופיות הבנויות על השקפה חומרית בלבד. (אפלטון מורו של אריסטו היה בין הבודדים יוצאי הדופן). התוצאה הבלתי נמנעת היתה תפיסת המוסר כנהנתנית. המדע מאיר בבירור את המציאות הגשמית, אך אין הוא מסוגל לראות דבר מעבר לחומר, בעולם הרוח, הנשמה והנצח.
_x000D_
המדע הוא לכל היותר כלי ואמצעי רב תועלת. אולם מה מעטה היא התועלת, אם אין האדם יכול ללמוד ממנה גם על המטרות החשובות ביותר ועל ומשמעות החיים!
_x000D_
כבר כתב על כך פרופ' אהרן קציר בספרו "בכור המהפכה המדעית": "האמת המדעית היא טכנית ולא ערכית. ובלי ערכים – אם אינך יודע את מהותם של חסד ורחמים, יושר, הגינות, צדק, מסירות נפש וקדושה – אינך יודע מהי משמעות החיים".
_x000D_
מבט על הטבע
_x000D_
השורש "טבע" מופיע גם במילה מטבע ובמילה טביעה. מטבע הוא גוש מתכת, אלא ששוויו גדול בהרבה ממחיר המתכת שבו. זאת מפני שטבועה בו צורה המעידה על היותו מטבע. ארצות רבות נהגו להטביע על המתכת את צורת מלכם, והיא שנתנה למטבע את ערכה ואת שמה.
_x000D_
טביעה היא מיתה שנגרמת מניתוק החי ממקור החיים. השורש 'טבע' מתאר, אפוא, את היחס בין החומר לצורה: כאשר הצורה גוברת על החומר, החומר מבטא את הצורה ונושא אותה, וזהו מטבע. כאשר החומר גובר על הצורה ומבטל אותה, זוהי טביעה.
_x000D_
כאשר באו חכמים לחדש ולבחור מילה לתאר את הבריאה ואת תכונתה, בחרו במילה טֶבַע. מילה זו משקפת את הבחירה החופשית העומדת בפני האדם.
_x000D_
היהודי מתבונן בטבע ורואה חומר שטבועה בו צורת מלכו של עולם – "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית!"; "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע".
_x000D_
היווני מביט בטבע ורואה רק חומר. הוא מקיף את עצמו אך ורק בחומר, וכך מנתק את עצמו מבורא עולם, מקור החיות. ממילא, גורלו נחרץ לטביעה ולניתוק מהעולם הבא, מחיי הנצח!
_x000D_
האם אין זה כמעט מובן מאליו שהפירוש של המילה 'יון' בלשון הקדש הוא: בוץ, טיט טובעני, שאדם שוקע בו ואינו יכול להחלץ ולהמשיך אל ייעודו (יון נזכר פעמיים בתנ"ך: טיט היון, יון המצולה).
_x000D_
אין זה פלא שעד היום התפיסה הפוסט-מודרניסטית גורסת: "כל אחד והאמת שלו", שפירושו: אין "אמת", הכול סובייקטיבי.
_x000D_
תפיסות אלו הולידו את תאוריות הנפש הפסיכואנליטיות, הרואות באדם לא יותר ממכונת מוח בעייתית, ואת תיאוריית האבולוציה הרואה באדם לא יותר משימפנזה אינטליגנטית. חיי האדם משתרעים בין הלידה לבין המיתה ותו לא!
_x000D_
על תפיסה זו כתב הסופר פרנץ וורפל: מהו האדם? לפני הלידה אפס. אחרי המיתה אפס. ובשבעים שנה באמצע? אפס בחופשה….
_x000D_
דומה, שקשה לפרוך את דבריו. כל תאוריה של משמעות חיים מתנפצת על סלעי ההנחה שהתפתחות העולם היא מקרית לחלוטין. העולם הוא חומר עקר ללא תכלית. בעולם שכזה גם המחשבה איננה אלא תהליך חשמלי-כימי ותו לא.
_x000D_
הלוחמת בשמונה
_x000D_
"ברוך ה' אלקי שֵׁם… יַפְתְּ אלקים ליֶפֶת וישכון באהלי שֵׁם…" זה הייעוד שניתן ליוון. אלא שהעם היווני בחר להתעלם ממנו ופנה אל הדרך ההפוכה. במקום להצטרף אל
_x000D_
"אוהלי שם", אל שורות התורה, הוא פנה להאיר למין האנושי את דרכו על ידי המדע והבנת המציאות הגשמית בלבד, תוך הכחשת מציאות האלקים!
_x000D_
"הבשורה" של יוון לעולם היא: יש רק חומר בעל חוקים וצורה משלו. אין שמונה!
_x000D_
ההתנגדותו לעם היהודי היא לא מתוך רצון להכחידו מעל מפת העמים. נהפוך הוא, שאיפתו היתה לנתקו מאלוקיו, מאיחודו עם בוראו ב"שמונה", בבחינת: "כיתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".
_x000D_
בכל כוחו הוא חרף את נפשו ללחום במציאות השמונה! טימאו את המקדש, מקום המפגש של הבורא עם ברואיו (מפגש המבוטא בשמונה), אסר על ברית המילה (שמצוותו ביום השמיני), וגזר על לימוד התורה שניתנה לאחר 49 יום (שבע כפול שבע).
_x000D_
אך העם היהודי נותר קשור לאלוקיו, אוחז במציאות ה"שמונה" – מתנוצץ אור במציאות מעל הטבע ומורשת הדלקת שמונה נרותיו הם הוכחה לנצחיות הקיום של השמונה.
_x000D_
ודווקא מפני שמסרו את נפשם על התורה, זכו לנסים על טבעיים, החושפים את השמונה.
_x000D_
נס פך השמן מעיד כי אכן את המקדש, מקום האיחוד עם הבורא, מפגש השמונה, אי אפשר לטמא לחלוטין. שוכן הוא בלב כל יחיד מן העם היהודי לנצח!
_x000D_
שמונה ימי הנס מעידים, כלפי העולם, כי אמת בפי העם היהודי. נרותיו הזעירים לועגים לאור הזוהר של המדע והטכנולוגיה – מקסם השווא של התרבות המערבית.
_x000D_
הנרות העולים בשמונה מזכירים לנו כי רק אם ישכון יפת באהלי שם, יבוא המין האנושי אל תכליתו. רק אם ישרתו כל המדעים והחכמות את המין האנושי בהדרכת התורה, נזכה להארת השמונה ויתקיים "ונהרו אליו כל הגויים… והלכו עמים רבים ואמרו… בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

_x000D_