כינורו של דוד
_x000D_
רשרושים חשודים מעבר לדלת חידדו את חושיה של מיכל בת שאול, אשת דוד. בן רגע הבינה את הסכנה. הבית מכותר. חייליו של שאול שומרים על כל צידי הבית, ממתינים כדי לאסור את בעלה עם בוקר. ברעד נחפזה ואמרה לו: "אם אינך ממלט את נפשך הלילה – מחר אתה מומת" (שמואל א', י"ט, י"א).
_x000D_
דוד כבר מנוסה בעיתות סכנה אלו. לא מכבר זרק עליו שאול חנית, בעודו מנגן לפניו. רק בזכות זריזותו של דוד, ננעצה החנית בקיר. כבר אז הבין כי כפסע בינו לבין המוות.
_x000D_
באישון לילה, תוך תחכום רב, הצליחה מיכל להוריד את דוד בעד החלון. כדי לטשטש את רושם הבריחה היא הניחה במיטתו "כביר עזים". במטרה להטעות את הרודפים, שיחשבו שדוד ישן במיטתו. בינתיים חמק דוד ונמלט אל הרמה, אל שמואל הנביא.
_x000D_
כגנב במחתרת הגיע דוד אל הנביא. הוא יודע עתה בידיעה ברורה שהוא מסומן כאויב המלכות, שלהט החרב המתהפכת מנצנץ מול עיניו. כל אדם באופן טבעי היה עשוי להתקומם: במה אני אשם? על מה אני נרדף? מדוע המלך מתנכל דווקא אלי? האם אינני חתן בבית המלך? דוד, אמנם הוא נמלט בעור שיניו, אך  מצא מנוחת נפש בקרבו כדי לשקוע באותן שעות קשות בלימוד תורה מעמיק ומקיף. "רב הונא ברבי אסי אמר: אותו הלילה שברח דוד משאול, למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה". את כל זאת למד דוד באותו לילה. הם עסקו במיקומו המדויק של בית המקדש ושל המזבח שעתיד להבנות בו. שהרי דוד עתיד להיות מלך ולתכנן את בית המקדש שייבנה בראש הרים.
_x000D_
במרחק של שנים מאותו לילה, בעודו יושב על כס מלכותו, לא התענג דוד המלך כשאר המלכים. הוא דחה תפנוקים. וכך אמר דוד: "מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה". עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, ומכאן ואילך בשירות ובתשבחות. היה נוהג בדרך קבע לפשוט את אדרתו, כדי להיות כאחד התלמידים בבית המדרש. "העביר פיפורין (ארגמן) שמעליו ועטרה מעל ראשו, התעטף בטליתו והלך אל הסנהדרין. אמר להם: לא באתי לכאן אלא ללמוד" (בראשית רבה ע"ד).
_x000D_
בחייו של דוד שלטו הקצוות: הביזיון וההרחקה בשנים שבהן הורחק על ידי משפחתו ונרדף על ידי שאול, לעומת המלכות והתפארת ביושבו על כס המלוכה. אולם בכל המצבים הקיצוניים היתה התורה עיקר שאיפותיו, לוז חייו. עולמו הפנימי לא שאב את כוחו מן המתרחש עלי ארץ, ולא נפגם בשל אירועים התלויים באדם. הוא הכיר רק את רצון האלוקים, וכלפי רצון זה ביטל את כל תחושותיו. כינורו של דוד ביטא את שירת חייו, את תמצית רגשותיו ושאיפותיו, את התמסרותו ל"אחת שאלתי… שבתי בבית ה'" (תהלים כ"ז).
_x000D_
מיתריו של כינור זה לקוחים היו מגידיו של האיל שעלה על המזבח במקום יצחק אבינו.
_x000D_
על הר הכרמל
_x000D_
השמש גולשת אל שיפולי הרקיע, עוד מעט יעריב.
_x000D_
המונים עומדים שם לפניו, ממלאים את רכסי ההר, מביטים ביראת כבוד בכל תנועותיו של אליהו הנביא. כמו כדור אש אדמדם כבר נושקת השמש למי הים, אבל אי אפשר להתיר לחשכה לעמעם את חדות הצבעים של המעמד. צריך לקדש את כבוד ה' לעיני עדת ישראל. שתים עשרה אבנים נושא אליהו הנביא כמספר שבטי ישראל. הוא בונה מהן מזבח ועורך עליו את עצי המערכה (מלכים א' פרק י"ח).
_x000D_
עוד מעט ייוודע הדבר: "האלוקים אשר יענה באש הוא האלוקים". ובינתיים פונה אליהו אל השמש: "עמדת דום בימי יהושע, עמדי נא גם עכשיו, כדי לקדש את שם ה' ברבים, כדי שיראו שאין עוד בלתו".
_x000D_
הכול כבר ראו את אוזלת היד של נביאי הבעל, ארבע מאות במספר. כולם בגלימות מתאימות, בפה מפיק חלקלקות. משוכנעים בניצחונם, עוטים בביטחון מלא על הפר שלהם. בוודאי תצא אש על המזבח שלהם. הן המזבח שבחרו בו היה חלול, ובתוכו הסתתר אי מי. בבוא הזמן, הוא יצית את האש, אפשר לסמוך עליו.
_x000D_
אבל משהו השתבש כבר מתחילת הטקס. נחש הכיש את מי שנחבא בחלל מזבח הבעל, וארבע מאות נביאי הבעל נותרו לזעוק בקול גדול: "הבעל עננו, הבעל עננו", ולשווא. הם קראו בגרון ניחר, דילגו סביב המזבח ושרטו את בשרם עד זוב דם. אך האש לא ירדה על המזבח.
_x000D_
עכשיו הגיע תורו של מזבח האלוקים. ראוי הוא הכרמל שייערך עליו מעמד של קידוש ה'. זהו פירעון ההבטחה שהבטיח ה' להר, על שרצה מאד שתינתן התורה עליו, והאש ירדה על מזבח ה'.
_x000D_
לאחר ניפוץ אלילי הבעל והריגת כוהניו, נתן אליהו את פניו בין ברכיו וביקש גשמים. שלוש שנות בצורת עמדו מאחוריהם, ועכשיו, כששבו ישראל בתשובה, באה הבשורה.
_x000D_
כשראה הנביא "עב קטנה ככף איש" עולה מכיוון מערב, ציווה מיד על אחאב לאסור את המרכבה ולמהר אל ביתו, כדי שהגשם לא יעצור אותו. או אז, בעוד מרכבת המלך מפלסת את דרכה לכיוון יזרעאל, אחזה את הנביא רוח גבורה, "וישנס מתניו וירץ לפני אחאב". במקום שצריך לכבד את המלך – הוא חולק לו כבוד ורץ לפני מרכבתו.
_x000D_
איזור מותניו של אליהו, הסמל לכוחו ולגבורתו למען כבוד ה', היה עשוי מעורו של אותו איל שהקריב אברהם אבינו תמורת יצחק.
_x000D_
"נעשה ונשמע"
_x000D_
ה' בסיוון, שנת 2448 לבריאת העולם, למרגלות הר סיני. בכורי העם העלו עולות וזבחים. דמם של קרבנות אלו נחלק לשניים, חציו הושם ב"אגנות" וחציו נזרק על גבי המזבח. נשמעה קריאה לנאמנות נצח – "נעשה ונשמע". כמה מפעימים הדברים! עם העבדים שזה עתה יצא משעבוד מצרים, נתן את צווארו בעול המצוות. במודע, בעיניים פקוחות ובדעה צלולה החליט העם פה אחד ללכת אחרי צו הבורא ולקשור את גורלו בתורה.
_x000D_
הם האמינו בכל ליבם שקשיים ומהמורות לא יכניעו אותם. הם מחקו את המבטים הפוזלים לחיי נוחות ולתפנוקים. הם לעגו לקשיים ולפיתויים שהחומרנות מציעה. הם ידעו שיש להם לב אחד, והוא נכון ודרוך לעשות את רצון הבורא.
_x000D_
ביום המחרת הם עתידים לשמוע קול שופר גדול וחזק, הולך ומתעצם. גם שופר זה לקוח מאותו איל שהועלה על המזבח. קרן שמאל שלו היא זו שתקעו בה במעמד הר סיני, בעת מתן תורה.
_x000D_
"עני ורוכב על חמור"
_x000D_
תיאור המשיח, המופיע כחזון, משמש מושא לאלפי תקוות, למשאלת לב עתיקה. עתיד הוא המשיח לבוא כעני ורוכב על חמור. גם אם ציפו לו אלפי שנים, לא תלווה תרועת חצוצרות את הופעתו, ולא נערים ירוצו לפניו.
_x000D_
הופעתו תהיה מופקעת מן הממדים הצרים של ערכי העולם העכשווי. היא תהיה כולה מכוונת למען הייעוד הבראשיתי של הבריאה. התגלותו תאמר לכול שאין להסתכל על העולם החומרי, אין לשפוט אדם לפי ערכים גשמיים. העניות שבה יופיע תהיה קריאת תגר נגד הכבוד המדומה שאנו נוהגים לחלוק למי שיש לו כסף וכוח. תהיה זו התרסה נגד השקר שבעולם, המיוסד על ערכים חומריים. המשיח ילמד את כולנו ללעוג לעשירים עזי פנים, לצבועים ולגאוותנים. הוא ימקד את המבט באותם ענווים יראי ה' וצנועים, אשר הקדישו את חייהם להתעלות רוחנית.
_x000D_
באותה שעה תישמע תקיעה משופר שייעשה מקרן ימין של אילו של אברהם אבינו.
_x000D_
האב והבן – בלב שלם
_x000D_
מהו אפוא טיבו של אותו איל שהעלה אברהם אבינו במקום יצחק בנו? מה מסמל את האיל שקרניו נאחזו בסבך ואיפשרו לאברהם לקחתו ולהעלותו על המזבח? מדוע נבחר להיות שזור בתולדות העם לאורך הדורות?
_x000D_
שלושה ימים צעד אברהם אבינו אל הר המוריה למעמד שבו יוכיח את התמסרותו המלאה לרצון ה'. לא היתה זו השראה של רגע, לא התפרצות רגשית ולא דחף פתאומי. לא ביום הראשון חשף הקב"ה את מקום העקידה לפני אברהם ולא ביום השני, כדי שלא יהיו אנשי העולם אומרים: 'הממו והלך ושחט את בנו' (מדרש רבה נ"ה, ה'). ניסיון העקידה נערך בשיקול דעת, בפיכחון חושים ובדעה צלולה. גם לא היתה בו התנכרות לאהבת אב את בנו שהרי כשהניח אברהם את בנו על גבי המזבח, היו עיניו נתונות בעיני בנו "והיו דמעות נושרות מעיני אברהם, עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות" (ילקוט שמעוני). דמעות אלו נפלו לעיני בנו ונמהלו בדמעותיו של יצחק (מדרש רבה ל"ט, י"א). "ואף על פי כן הלב שמח לעשות את רצון יוצרו" (שם).
_x000D_
אותה שמחה שהובעה תחילה במילה "הנני", התנשאה גם בזמן העקידה. האב ובנו – בלב שלם וללא נדנוד של ספק – מסרו את עצמם לרצון הבורא, שאת שמו רצו לפרסם בעולם.
_x000D_
הבירור וההבדלה הסופיים
_x000D_
מעשה העקידה עמד לכאורה בסתירה מוחלטת לעבודת חייו של אברהם אבינו מבחינות רבות: אברהם ראה את תעודת חייו בהפצת האמונה בא-ל אחד. הוא לא נרתע מערבים שסגדו לאבק רגליהם, לא הרפה את תקוותו גם מאנשי סדום החטאים ופתח את דלתות אוהלו לכל אדם. הכול סעדו באותו אוהל  ולמדו לברך את אלוקי העולם ולהכיר בו. אך ביום השלישי להליכתם "אל אחד ההרים", הכריז אברהם על פרידתו מישמעאל ומאליעזר, כשלא יכלו לראות את הענן הקשור על ראש ההר. אמנם, אברהם נטל על עצמו את תפקיד הגילוי של מלכות ה' בעולם, אולם הוא גם ידע להורות בשעת מבחן שהגיע זמן הפרידה ממי שאינו ראוי לכך.
_x000D_
לרגלי הר המוריה נפרד זרע אברהם מבני נוח. רק לאחר הרחקתם נסללה הדרך לפני האב והבן להגיע אל פסגת ההר.
_x000D_
וכך גם בעתיד: "ביום השלישי", קרוב וסמוך לבניין בית המקדש השלישי, ייערך בירור נוקב. נדרשת עתה מסירות מלאה לרעיון האלוקי. מי שאינו רואה את הענן, נשאר מאחור – והדרכים נפרדות.
_x000D_
האיל שנאחז בסבך
_x000D_
לאחר שהודיע המלאך לאברהם שלא יעשה מאומה לבנו, ושהניסיון הסתיים בהצלחה, מצא אברהם את האיל והקריבו במקום יצחק בנו. אהבתו של אברהם אבינו לאלוקיו –  אותה אהבה שבשמה מוכן היה להעלות את בנו לעולה – הופנתה להקרבת האיל שקרניו נאחזו בסבך. "אמר אברהם: ריבון העולמים, תהיה רואה כאילו דם יצחק זרוק לפניך. שרפו – ואמר: כך תהיה רואה כאילו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח" (מדרש רבה בראשית נ"ו, ט').
_x000D_
איל זה מסמל את התמסרותו המלאה של אברהם לרצון הבורא, את הקבלה המוחלטת של מלכות ה'. אפרו של איל זה צבור על המזבח, מונח לפני הקב"ה, והוא מעניק כוח והשראה בזמנים של ניסיון. הוא מעניק את גידיו, את עורו ואת קרניו כדי להעצים את העם העומד בניסיונות אלו, בכל מקום שעליהם להיאבק בפיתויים וברפיון ידיים.
_x000D_
נותן הוא את כוחו בכל ראש השנה למזכירים את העקידה, והוא גם ישמיע את קולו בעת גאולתו של העם…

_x000D_