עוד לפני לידת יעקב ועשיו פנתה רבקה לברר את המשמעות הרוחנית של ההתגוששות במעיה: "ותלך לדרוש את ה`, ויאמר לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כ"ה, כ"ג). היתה זו תחזית היסטורית על שני גויים, על שתי ישויות קוטביות מספירות רוחניות נוגדות, שתיאבקנה לעולם זו בזו על הבכורה בעולם.
_x000D_
_x000D_
"ויגדלו הנערים". הם מעצבים לעצמם השקפות עולם שונות: עשיו מסמל בחייו את "העכשיו", את "הרגע", תוך מיצוי מקסימלי של כל ההנאות שרגע זה יכול לספק. מיצוי המלווה בבוז עמוק לערכים. לעומתו, יעקב חושק בבכורה, דואג לעתיד ושואף לחיים המבוססים על ערכי בית אברהם.
_x000D_
_x000D_
מיד לאחר פטירת אברהם אבינו, עשיו מוכר את הבכורה ליעקב בעבור נזיד עדשים. צל המוות, המרחף על פילוסופיית החיים שלו, אינו מעניק לו את הכוח להשתחרר מאזיקי החומר וההנאה החושנית. הבכורה, שהיא התעלות האדם מעל הארעי והחולף, בתוך כדי החדרת הנצח אל הפעילות היום יומית, הבכורה הנושאת בחובה את האושר לאדם – נראית בעיני עשיו כאוטופיה חסרת סיכויים.
_x000D_
_x000D_
על כן: "ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כ"ה, ל"ד).
_x000D_
_x000D_
מרגע זה, מבחינה חוקית, הבכורה שייכת ליעקב.
_x000D_
_x000D_
נקודת החיכוך הבאה מתרחשת בעת קבלת הברכות: רבקה מחפשת את יעקב לעשיו, והוא נכנס אל אביו. יצחק אכן מברך אותו: "יעבדוך עמים… הווה גביר לאחיך, וישתחוו לך בני אמך" (בראשית כ"ז, כ"ט) – אתה הוא העיקר ואחיך הטפל, הוא כפוף לך.
_x000D_
_x000D_
עשיו חוזר מהציד וזועק זעקה גדולה ומרה. יצחק נותן לו אופציית מילוט מן השעבוד ליעקב. זה יקרה "כאשר תריד" (בראשית כ"ז, מ`). כאשר יעברו ישראל על דברי התורה, יהיה לעשיו פתחון פה להתגבר על יעקב.
_x000D_
_x000D_
הויכוח בין עשיו ליעקב נסב סביב משמעות הבכורה. עשיו טוען שהחומר הוא העיקר, ואילו יעקב סובר שהחומר הוא אמצעי כדי להגיע דרכו אל הרוחניות. לאחר מכירת הבכורה נוצר מצב שיעקב הוא הבכור. לכן, יצחק אומר לעשיו: מציאות זו כבר נקבעה – עליך לעבוד את אחיך, מאחר שהרוחניות היא העיקר. אבל אם יפסיקו בניו של יעקב לעסוק בתורה, "ופרקת עולו מעל צוארך" (בראשית כ"ז, מ`) – אתה פטור מלהיות כפוף ליעקב ותוכל להשתמש בחרב.
_x000D_
_x000D_
בצאת עשיו מיצחק, מתפתחת בלבו שנאת מוות ליעקב. שנאה זו הועברה בירושה לזרעו של עשיו. הוא לא ינוח ולא ישקוט, עד אשר יהרוג את היהודי האחרון בעולם, כפי שאכן ראינו מגמה קשה זו במהלך ההיסטוריה.
_x000D_
_x000D_
לרבקה הוגד שעשיו רוצה להרוג את יעקב, ויעקב נמלט לחרן. שם הוא נושא את רחל ולאה, מקים את שנים עשר השבטים, ולאחר עשרים שנה הוא חוזר לארץ ישראל. לפני כניסתו לארץ ישראל הוא שולח מלאכים לבדוק האם אחיו עדיין רוצה להרגו. המלאכים שבים אל יעקב ואומרים לו כי פני עשיו למלחמה
_x000D_
_x000D_
מה קרה באמצע דרך?
_x000D_
_x000D_
יעקב מעביר את חפציו מעבר לנחל יבוק. הוא נותר לבדו ונאבק עם שרו של עשיו. עם עלות השחר, מבקש המלאך מיעקב לשחררו. יעקב מנצל את ההזדמנות וכופה על הכוח הרוחני שעומד מאחורי עשיו לברכו, כלומר, להודות בבכורתו. המלאך נאלץ להודות. ולכן, משנה את שמו מיעקב (מלשון עקב, טפל לעשיו אחיו) לישראל, שמשמעותו שררה. הרוחניות שולטת בגשמיות.
_x000D_
_x000D_
בשלב זה מתחיל החיכוך בין האומות. זרעו של עשיו מול זרעו של יעקב. כמו שנאמר: "ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בראשית כ"ה, כ"ג).
_x000D_
_x000D_
עמלק
_x000D_
_x000D_
עמלק – נכדו של עשיו היה. בנם של אליפז ותמנע. תמנע היתה בת אלוף מיושבי שעיר החורי. כיוון ששמעה על אודות גדלותם של אברהם ויצחק, ונוכחה לראות את גדלותו של יעקב אבינו, ביקשה להסתפח אליהם ולהתגייר. תהה יעקב אבינו על קנקנה, וראה שהיא מושרשת במידות מושחתות ללא תקנה. סירב לגיירה. כיוון שנדחתה, פרץ ארס מידותיה במשטמה עזה. הלכה והיתה לפילגש לאליפז בן עשיו.
_x000D_
_x000D_
על ברכי משטמה זו, נולד בנם עמלק. בידיים יוקדות נקמה נדנדו אבותיו את עריסתו. היתה זו עוינות מחושבת ושכלתנית, בנויה על אדני היגיון מסולף ומעוות. עשיו חשב שלולא יעקב, תום הליכותיו ומופת דרכיו, היה זוכה בברכות. כן היה יצחק נותן גושפנקה לדרכו ומזכה אותו בכל טובה מן השמים.
_x000D_
_x000D_
אמנם לא עלה בידו של הסב עשיו להרוג את אחיו, אולם את שבועת הנקמה פיזם באוזני עמלק נכדו, וחינכו במורשת השנאה לגבות את נקמתו.
_x000D_
_x000D_
שאל עמלק: "איך אוכל לגבור עליו?"
_x000D_
_x000D_
אמר לו: "סימן יהיה בידך, כשתראה שנתקלו בדבר עבירה, קפוץ עליהם".
_x000D_
_x000D_
עשיו מת, אך השנאה המפעפעת נותרה בלב נכדו. הוא הקים עם שלם שביסוד מורשתו רעיון אחד, עם שעיניו נשואות לייעוד אחד: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים – מנער ועד זקן, טף ונשים.
_x000D_
_x000D_
מלחמת עמלק
_x000D_
_x000D_
מלחמת עמלק היתה מלחמה טהורה משאיפה להרחיב גבולות. ההתקפה על ישראל נערכה "בדרך" (דברים כ"ה).
_x000D_
_x000D_
כל התגרות מצד ישראל לא קדמה למערכה זו. אף לא היו כל ניגודי אינטרסים המזמינים התנקשות. סתם כך, "אשר קרך בדרך".
_x000D_
_x000D_
הצורר גם לא ביקש להפגין עצמה ועוז רוח בקרב זה, במטרה להראות לחדשים שמקרוב באו, מי קובע באזור. הוא נהג בשיטת "פגע וברח", כשקרבנותיו העיקריים הם החלשים, ככתוב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע" (דברים כ"ה, י"ח).
_x000D_
_x000D_
מה הקפיץ את עמלק משלוות ארצו אל המדבר? מה גרם לו לצאת למלחמה נגד העם אשר זה עתה זכה לחירות?
_x000D_
_x000D_
עמלק חש סכנה בעצם קיומו של עם ישראל. הוא ראה בכל המהלך הנדיר והמפעים של הניסים שנעשו לבני ישראל בצאתם ממצרים, אוסף מקרים עיוור נטול משמעות וכיוון.
_x000D_
_x000D_
על כן קם למלחמה, לחנוק את המציאות החדשה באיבה. לבל יכיר העולם ב"נס", אלא יחשוב שקיים רק טבע, שהכל מקרי, מזדמן.
_x000D_
_x000D_
עמלק בא להלחם בישראל מכוח ברכתו של יצחק: "והיה כאשר תריד", כאשר יעברו ישראל על דברי התורה, יש לעשיו רשות לפגוע בהם. ואכן, מלחמה זו התרחשה ברפידים, במקום שבו רפו ידיהם מן התורה. כשראה עשיו שנחלשו ישראל בקיום התורה, מיד בא להלחם בהם.
_x000D_
_x000D_
כדי לגבור על עמלק יש לפעול בשני מישורים. במישור הטבעי – יהושע בחר אנשים ויצא להלחם בעמלק, בעיקר במישור הרוחני, כדי להשיב את לב העם אל ה`. משה עלה לראש הגבעה והרים את ידיו אל ה`: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות י"ז, י"א). משה רבינו ביקש בעיצומה של המלחמה להחזיר את העם אל אביהם שבשמים, כי מלחמת עמלק אינה מלחמה "טבעית"; היא תוצאה ישירה של ירידה רוחנית.
_x000D_
_x000D_
ואכן, כאשר נשא עם ישראל את עיניו אל אביו שבשמים, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות י"ז, י"ג).
_x000D_
_x000D_
שאול המלך ועמלק
_x000D_
_x000D_
הפגישה הבאה בין ישראל לעשיו היתה לאחר שחילקו ישראל את הנחלות וישבו בשלום בארץ ישראל. שמואל הנביא מורה לשאול, מלך ישראל, להשמיד את בני עמלק: "לך והכית את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א`, ט"ו, ג`). שאול יצא למלחמה בעמלק, אך הותיר בחיים את אגג מלך עמלק וחמל על הצאן והבקר. באותו לילה נגלה הקב"ה לשמואל ואמר לו: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך" (שמואל א`, ט"ו, י"א) – המלוכה תילקח ממנו, מכיוון שלא קיים את דברי. למחרת הלך שמואל ושאל את שאול מדוע לא קיים את דבר ד`. שאול מודה: "חטאתי כי עברתי את פי ה` ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שם ט"ו, כ"ד). דבריו של שאול מבהירים בשל מה ניטלה ממנו המלוכה.
_x000D_
_x000D_
שמואל ציווה להביא את אגג לפניו ושיסף אותו בחרב, אלא שבאותו לילה שבו נשאר אגג בחיים, נתעברה ממנו אשה, וכך המשיך זרע עמלק בעולם.
_x000D_
_x000D_
גזירת המן
_x000D_
_x000D_
חלפו מאות שנים, ושוב התרחשה התגוששות נוספת בין שתי האומות. לאחר חורבן בית ראשון יצאו בני ישראל לגלות בבל למשך 70 שנה. לאחר 52 שנות מלכות בבל, עלתה פרס לשלטון. תחילה מלכו כורש ודרייווש. לאחר מכן עלה אחשורוש על כס המלוכה. היהודים השתתפו במשתה היין שערך המלך אחשוורוש במלאת שלוש שנים למלכותו. היתה זו סטייה מן המורשת וירידה ברמה הרוחנית. מצב זה היווה "הזמנה" להנפת השוט, והוא אכן הונף בדמותו של המן האגגי שהיה מזרעו של אגג מלך עמלק. הוא התייצב בפני אחשוורוש ודרש: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים-עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (אסתר ג`, י"ג).
_x000D_
_x000D_
אחשוורוש גידל את המן בן המדתא האגגי, שהיה שונא ישראל מובהק, ונישא אותו מעל כל השרים. מתוקף תפקידו של המן ניתנה ההוראה להשתחוות לו, דהיינו, לכפוף את ישראל בפני עמלק. הכל עשו כך מפחד הצורר. אולם יהודי אחד בשער המלך, ושמו מרדכי, מאן להשתחוות. כשנודע להמן שמרדכי מזרע היהודים, ביקש להרוג את כל היהודים, בכל מדינות מלכות אחשוורוש. כל זאת בגלל יהודי אחד! דבר זה נובע מכוח שנאתו העצומה של עמלק לישראל.
_x000D_
_x000D_
מיהו המן? מהי השקפת עולמו? "אשר קרהו" (אסתר ד, ז). שיטתו של המן היא שאין בין המאורעות הקורים בעולם כל קשר. כל פרט אינו אלא "מקרה עיוור". האירועים השונים אינם כתוצאה מרצון ההשגחה העליונה. ואם כך הם פני הדברים, מה ימנע בעדו מלהתנכל ליהודים. "אידיאולוגיה" זו, ירושה היא לו מאבי אביו – עמלק. לסבא עמלק זכות יוצרים על שיטה זו, והוא הורישה לשונאי ישראל בכל הדורות.
_x000D_
_x000D_
נס ההצלה
_x000D_
_x000D_
אסתר ומרדכי הבינו בשל מה הצליח המן העמלקי להרים את ראשו, וכדי להביא לביטול הגזרה הם חייבים ליטול לידיהם את הנשק ששימש את משה במלחמת עמלק. אסתר ביקשה ממרדכי שיכנוס את כל היהודים לשלושה ימי צום ותשובה. רק בצורה כזאת יש לשליחותה סיכוי להצליח. בשעה שיישמע "קולו של יעקב" – יידחו ידיו של עשיו.
_x000D_
_x000D_
אסתר נבחרה להשתלב בתהליך השמדתו של המן, מזרע עמלק, משום שהיא משבט בנימין, מילדי קיש, אבי שאול. כעת ניתנה לה ההזדמנות לכפר על חטא בית אביה.
_x000D_
_x000D_
שמואל אמר לשאול: "ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמואל א`, ט"ו, כ"ח). המגילה משתמשת באותו מטבע לשון: "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (אסתר א`, י"ט). אסתר עלתה על כיסא המלוכה של סבה שאול, כדי לקיים מחדש את צו האלוקים ולסיים את מלאכת מחיית עמלק.
_x000D_
_x000D_
מרדכי אומר לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד`, י"ד). בשעה זו מצפים מאסתר שתיחלץ להצלת מלכותו של שאול, להצלת המחדל שהיה בימיו.
_x000D_
_x000D_
בהמשך המגילה מופיע: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית" (אסתר ה`, א`). "מלכות" – שם עצם מופשט, שלא ניתן להצמיד לו את הפועל "ללבוש". "ללבוש מלכות", משמעו, ללבוש את מלכותו של שאול, למלא את מקומו, להכנס לתפקידו, לבצע את אשר הוא היה אמור לעשות. כשהלכה להתייצב לפני המלך, היא לא הלכה לבדה; "הלך" עמה שאול, ו"נשא" עמה מחדש את הצו: "לך והכית", ש"המתין" במשך שנים רבות עד להזדמנות זו שניתנה לו.
_x000D_