צעדים ראשונים של תינוק הלומד ללכת, מעופן של ציפורים בשעות דמדומים באביב, ניסיונות אפייה של נערה בת עשרה, ריח של ניקיון ותחושה של סדר, שמש בוקר מפזזת על שדות קמה ומזהיבה את שוליהם, פטפוטים תמימים של ילדים על מיטותיהם לפני השינה, ערבי חגים על קדחתנותם הנמרצת, זכייה בלוטו, תלייה של וילון הצללה במשרד חדש, סיור על חומות ירושלים וקריאה של ספר מרתק.
תגיד לי אתה, איך אפשר לומר על עולם כה יפה "הבל הבלים"? העולם סביב קורן רעננות. הוא מעורר סקרנות ועניין. הצבעים, הטעמים, הקולות. קלדיאוסקופ של מראות – הכל מושך את הלב, מעורר וממריץ. אלף התנסויות ממתינות מעבר לפינה. האם ניתן להכריז על כל אלו שאינם אלא הבל ורעות רוח?
* * *
רפי ויהונתן, שני חברים משנות התיכון, נפגשו לאחר שנים של ניתוק. שניהם מצאו להם פינה קטנה לשבת על כוס קפה. אותה ברית ישנה ביניהם, שדרשה בתוקף לדחות הצידה את כל הפטפוטים הקטנים על: "מה שלומך? מה אתה עושה כיום? איפה אתה גר?" אותה ברית בלתי כתובה, חזקה עליהם גם עכשיו. רק התיישבו על מקומותיהם והרגישו את כוס הקפה בין אצבעותיהם – וכבר צללו לוויכוח רעיוני. הבה נאזין להם:
עיניו של יהונתן זרחו באור רחוק: אתה צודק, רעננותם הטבעית של החיים מספרת סיפור של הווייה ערה, תוססת, שוקקת חיים, שקדנית בחיוניות פנימית עמוקה. באמת, קשה לקבל שהחיים אינם אלא הבל. משהו בתפיסה הפנימית של האדם אומר שיש גם אמת וגם ממש בחיים.
היופי הזה של הבריאה, החן של החיים… אבל כל זה אינו אלא מראהו החיצוני של הקרום העליון של רקמת החיים. לחיים יש גם צד אחר.
בוודאי, החיים כוללים גם עצב, לבטים, אכזבה ותסכול. האם אתה מתכוון לאלו?
כן ולא. ברצוני להציג את הצד ה"אחר" של החיים, לא כמאפיל על האור שבהם ולא כאורב להם, אלא כגורם הטמון–חבוי בתוכם. חשוב על כך: זרעי הפורענות חבויים בעולמנו, וההרס מכרסם את העולם דווקא בנקודות השיא שלו.
רפי נאנח: חידות, חידות. אתה מדבר בקודים בלתי מובנים. האם תסכים להסביר את דבריך?
בהחלט. תחילה אתמקד בדוגמא. היתה איזו נימה של התנצלות בדבריו של יהונתן. מי שאוהב "אוכל טוב", מאכלי גורמה פיקנטיים, אנינים, מפולפלים או מתקתקים, מרבה לבקר במסעדות סיניות ודרום אמריקניות ואינו מונע מעצמו כל מעדן – אדם כזה סובל בסופו של חשבון מתחלואי העולם המערבי, כמו עודף משקל, עודף כולסטרול או סוכרת A. דוגמא זו, שיש בה משהו פשטני ומגושם, מציגה אמת עצובה: דווקא מי שמצליח למלא את תשוקותיו, הוא הלוקה והוא החולה. הצלחתו היא מקור פורענות בעבורו.
זו דוגמא הנוגעת לחולשות אנוש…
יהונתן קטע אותו: אתה מתכוון לשאול האם ניתן לערוך הכללות בשל דוגמא אחת. אבל חשוב לרגע, האם יש מישהו שאינו נגוע בחולשות??
מי אינו שואף לעושר? אולם סדרי חייהם של מנהלי חברות שהגשימו שאיפה זו, אינם מעוררים קנאה כלל. חייהם רדופי דאגה, והלחץ המתמיד מסמן אותם כאוכלוסיית יעד להתקפי לב. אחדים מהם מעידים שהם ישנים באגרופים קמוצים, שהם מאבדים משקל וחיי החברה שלהם נעשו רדודים ומדולדלים. הרודף אחר מעמד בחברה, גם אם הוא זוכה לו, נעשה מטרה לחיצי לעג, ובקלות ימצא את עצמו נבגד. שנים ארוכות חשבו אנשים שאם יחלצו את העולם מעוני וממצוקת רעב, יביאו רווחה לעולם, אבל דווקא מדינות שהצליחו לעשות זאת, גילו שרחובותיהן מלאים צעירים משועממים וריקים, חסרי אחריות, "נערי בוסר" בלתי בשלים, שצמאים דוקא לחוויות שיש בהן סיכון אישי גבוה. עובדה היא, שהאנורקסיה מצויה רק בחברת השפע. במקומות הסובלים מרעב אין מכירים את הסינדרום הזה. העולם המערבי הנאור, המצליח, המתורבת, המציע שפע שלא היה כמוהו בהיסטוריה, סובל מהתפוררות החברה ומנותק בתוככי המשפחה. הערים הגדולות והיפות, בעלות בנייני הפאר והתכנון הסביבתי המושלם, מגדלות אנשים מנוכרים זה לזה, בודדים בתוככי נפשם. מפעלי התעשייה המפותחים הפכו נהרות למקומות של רעל ומוות על ידי השפכים שלהם. סכרים אדירים ייבשו אגמים פוריים וגרמו את היווצרותן של סערות חול. כל התערבות "חכמה" של האדם בעולם מערערת את שיווי משקלה האקולוגי של הבריאה. שים לב, בכל אלו מצוי אותו חוק עגום: זרע ההרס טמון בעולם עצמו, בנקודות השיא שלו.
חצי חיוך רפרף על פניו של יהונתן כשהציג את המטאפורה. הוא לא היה רגיל בהתפייטות.
איך אומרים? ברק ההצלחה פוגע במצליח עצמו.
עוד בשחר ההיסטוריה, כשבחן אברהם אבינו את העולם, גילה שהעולם "בוער". כך אומר המדרש: "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת" (בראשית רבה ל"ט, א’). המילה "דולקת" רומזת לפסוק: "מדוע דלקת אחרי" (בראשית ל"א, ל"ו), ופירושה: רודפת. הבריאה מחפשת, רודפת, להוטה אחר הישגים, אך דווקא הישגים אלו הופכים לדליקה מכלה.
למעשה, אתה אומר את דבריו של קוהלת: "הבל הבלים…" ובכל זאת זוהי הסתכלות נכאת רוח, דיכאונית. הלא כן? אלו הן מילים של אנשים מרירים שאיבדו את רצון החיים, של ספקנים או של ציניקנים ללא תקנה.
חדל! הרים יהונתן את קולו, לא כדאי להרחיב בדברים לפני שרואים את התמונה כולה ומבינים את משמעותה ואת פשרה. יש להיזהר משנה זהירות כשמדובר בענקי רוח ובגדולי העם של הדורות שעברו. אך באמת, צריך להבין האין ממש בחיים, אין מוצקות איתנה ואין אמת. הייתכן?
בכל זאת אוכל לומר, שחז"ל כמעט גנזו את ספר קוהלת, אך כלל וכלל לא מחמת שאלתך או מסיבות הדומות לכך. "אמר רבי יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: ביקשו חכמים לגנוז ספר קוהלת" (שבת ל’, ע"ב).
עכשיו היה תורו של רפי להרים גבה: מדוע? האם אישיותו של הכותב, הוא שלמה המלך, החכם מכל אדם, ועוצם חוכמתו לא היוו "תעודת הכשר" מספיקה לספר?
חז"ל העמידו לבחינה מדוקדקת לא את מחבר הספר, ואפילו לא את אמיתות הדברים הכתובים בו, אלא הם שקלו את האופן שבו יבין אותם הקורא בן הדורות הבאים. בדומה לכך, גם ספר יחזקאל הועמד למבחן, משום שחששו שעמי הארץ עלולים לראות חלקים ממנו כסותרים את דברי התורה.
…אז כפי שאמרנו, רצו חכמים לגנוז את ספר קוהלת, כי מצאו בו דברים "שהן מטין לצד מינות" (מדרש קוהלת רבה). בל נשכח, שכאשר אדם מהביל את יפי העולם ורואה את שמחת החיים כאפס אפסים, הוא שוקע בייאוש ובאין אונים. ויותר מכך, דווקא תחושת חוסר התכליתיות מוליכה אותו להטביע את מרירותו בתאוותנות ללא מעצור.
אם כן, מדוע בכל זאת כללו את ספר קוהלת בין כתבי הקודש?
יהונתן תמיד היה מסודר בדרך החשיבה, והכל היה מונח אצלו בדרך מובנית ומאורגנת. דבריו היו כמעט דידקטיים.
התשובה נחלקת לשני חלקים: תשובה הדוחה את החשש לטעות ותשובה המתארת את תועלתו של הספר.
חז"ל קבעו ש"כל הרוצה לטעות יבוא ויטעה". בכך הם הביעו את דעתם על המסלפים השונים. מי שרוצה למצוא בדברי הקודש צידוק לדעתו הרעה, בוודאי יצליח לעשות זאת. הוא אינו מכוון את עצמו אל האמת, אלא משרטט את ה"אמת" לפי מידותיו. הוא אינו "עלול" לטעות, הוא "רוצה" לטעות, ורצונו יעלה בידו בכל דרך שהיא. הוא אינו יכול לשמש אמת מידה לגניזתו של ספר קוהלת או להכללתו בין ספרי הקודש.
ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות מוזכרים בתנ"ך. ידוע, שבמהלך שנות ההיסטוריה היהודית עמדו לעם ישראל נביאים כפליים מיוצאי מצרים. רק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ואילו נבואה שהיוותה הדרכה לבני אותו דור בלבד, לא השתמרה. אם כן, דבריו של שלמה המלך שנכתבו ונחקקו בין ספרי הקודש, נצרכים לכל הזמנים ויפים הם גם לבני ההווה.
לנו? רפי היה נראה כאדם שנעקץ. וכי איך אפשר לומר לבני דורנו שיעצרו ממרוצתם, שיבינו שכל שאיפותיהם אינן אלא "הבל הבלים"? האם יש בדורנו אוזן שיכולה להכיל את המילים הללו?
כדאי היה להציץ לרגע בפניו של יהונתן. הוא נראה יצוק מסלע בראשית, כמו ספינקס ענק שאינו נתון לנענועים, רואה הכל וסופג את הגחמות כולן:
דברי התורה הם אמת לאמיתה, הם האמת היחידה בעולם. חזקה על דברי אמת שהם סודקים גם את מעטה הנהנתנות והאטימות. כאשר עולמנו מגיע אל קצה גבול ניצולו החומרי, הוא מתמוטט. יש בכך תקווה שגם החומרנות הקיצונית של בני דורנו תהיה דומה לעודף מתיקות: היא תהיה מתוקה עד לזרא, ואז ניתן יהיה לבקוע אותה.
ספר קוהלת השתמר לדורות, כי יש בו אמת אלוקית, גבוהה ומרוממת, חדה ונוקבת, כנה, גלויה וחודרת: "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה" (שבת ל, ע"ב). מחובתנו, אפוא, להצביע על תחילת הספר ועל סופו, שם טמונה ה"נבואה לדורות".
רפי היה להוט לדעת: הכוונה לפסוק הראשון והאחרון?
חז"ל נקבו בשמם של הפסוקים שהטילו אור של קדושה על הספר כולו. דברי הסיום ברורים: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קוהלת י"ב, י"ג). כלומר, מטרת היקום כולו, על מיליוני הגלקסיות שהוא מכיל, על מיליארדי בני האדם ואלפי מיני החי שבו, לעורר יראת ה’. זו מטרת כל המטרות, סוף כל הקיצים ותכלית כל המעשים. כל ההתרחשויות ההיסטוריות והאקטואליות, אינן אלא תפאורת רקע לאותה תכלית אלוקית שהיא תכנית הבריאה כולה.
כן, הביע רפי את דעתו כמי שבא על סיפוקו, מובן בהחלט מדוע פסוק זה "מצדיק" את השארתו של ספר קוהלת גלוי לדורות הבאים. אולם מה מכילה תחילת הספר?
הפסוק שחז"ל הצביעו עליו הוא: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קוהלת א’, ג’). על פסוק זה הוסיפו חכמים: "ואמרי דבי ר’ ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם השמש יש לו" (שבת ל’, ע"ב).
רפי התנועע על כיסאו: שוב דבריך הם כחידה. מה פירושם?
יהונתן חזר להיות ה"מורה", הוא הסביר: שני "מוקדים" לקסיקליים יש בפסוק זה: השמש והאדם.
השמש מגדירה את חייו של האדם לנוכח השפעתה המכרעת: היא יוצרת את החום המאפשר חיים וצמיחה. תנועתו של כדור הארץ סביב ציר השמש יוצרת את מחזור עונות השנה ואת האפשרות לירידת הגשמים, "דלק החיים". אור היום ואפלת הלילה – שניהם תוצרים של השמש ושל העדרה – קובעים את מושג הזמן. ללא ספק, השמש מכתיבה את סדרי חיינו, עד שניתן לכנות אותנו כיצורים החיים "תחת השמש". אין הכוונה לתיאור מיקומנו בין גרמי השמים, אלא לשליטתה של השמש על מהלך החיים ועל התנהלותם.
אדם הנתון "תחת השמש" הוא אדם הכפוף לטבע ולחוקיו, הוא מציית לכוחות קבועים, מוגבלים ומוגדרים.
האם כוונתך לומר שהטבע תוחם את האדם? מה פירושו של משפט זה?
פירושו שהיכולת האנושית כפופה, מוגבלת, מצומצמת.
וכי אינה כזו?
ברור, שהאדם אינו מסוגל "לקפל" מתכות, או לראות קרני אינפרא, ואף אינו יכול להימלט מקמטי הזקנה הצומחים על מצחו, אבל יש ברוחו להתנשא.
שוב ריחף חצי חיוך על פניו של יהונתן. נראה היה שהוא אומר דברים שהרבה לחשוב עליהם:
חתלתול חוצות רעב אינו יכול להתאפק למראה צלחת חלב. תגובתו האחת והצפויה מראש של שור מוכה היא לברוח. בעלי החיים מגיבים על גירויים בתגובות מסומנות מראש, והקשר גירוי-תגובה הוא כמעט אקסיומטי. לעומתם, האדם חופשי במעשיו: הוא בוחר אם לכעוס או לרסן את עצמו, הוא מחליט אם לנקום או לסלוח, אם לקנות או לחדול, אם לדבר או לשתוק. הוא מסוגל לאלץ את עצמו לעמוד במצבים של חוסר נוחות פיזית, ואפילו במצוקה פיזית, אם עקרון חייו מחייב זאת. הוא אינו רואה רק את פני הדברים, אלא חוקר ויורד לשורשם. הוא נוגע בנשמתם של האירועים, ויודע לחולל אותם בחתירה מתמדת לעבר יעד שצייר בעיני רוחוTICAL-ALIGN: middle; TEXT-ALIGN: justify; MARGIN: 0cm 0cm 6pt; LINE-HEIGHT: 150%; TEXT-AUTOSPACE: ideograph-numeric" dir=rtl>אברהם אבינו, אבי האומה, לימד אותנו לקח זה. בהיותו "תחת השמש", לא היה לו סיכוי להנחיל את מורשת אמונתו, כי במערכת הטבע נקבע מזלו לעקרות עולם. "ויוצא אותו החוצה" (בראשית י"ד, ה'). "אמר ר’ יהודה אמר רב: אמר אברהם לפני הקב"ה: נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאצטגנינות שלך, אין מזל לישראל" (שבת קנ"ו, ע"א). אברהם למד שפסיעותיו הן גבוהות ומרוממות: מעל השמש, מעל הטבע, מעל להיגיון. גם לבניו אחריו יש אפשרות לנתק את כבלי הטבע והחומר. גם לבניו של אברהם יש אפשרות לגבוה מעל לשמש וקודם השמש.
רפי חזר להחזיק בתפקיד המראיין: זהו הסברו של המונח הלקסיקלי הראשון שבפסוק. מה בדבר המונח השני: "אדם"?
מקור השם "אדם" הוא במוצא הראשון שלו – אדמה. לאחר חטא אדם הראשון נתקללה האדמה: "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך" (בראשית ד', י"א). אין זה רק עונש כלפי האדם המעבד את שדהו, אלא זהו עונש גם כלפי האדמה עצמה. העובדה שאינה יכולה לבטא את כוחה, ואינה מממשת את סגולותיה להצמיח עץ ופרי משובחים, היא היא העונש. בדומה לכך, גם האדם שאינו מביע את יכולותיו לנסוק מעל מגבלות הגירוי-תגובה, נתון ב"עונש" שגזר על עצמו. הווי אומר, שחסימת הצמיחה או החנקתה, גם זו הנעשית בכוונה תחילה, הרי היא כהיטל מס עונשין כבד. אם ניתנו לאדם כנפיים להגביה בהן את עצמו עד מעל לשמש, יהיה זה סבל בעבורו אם ירחש על הקרקע, צמוד לזוטות היומיום. שני ה"מוקדים" של הפסוק שהזכרנו מתלכדים: החיים מ"תחת לשמש" הם כחייה של אדמה שאינה זוכה לבטא את פוריותה.
רגע, רגע, מה הקשר לקוהלת?
מנקודת מבט זו הקשר ברור: מי שעומד "מעל לשמש" ומביט תחתיה, אינו יכול שלא לומר: "הבל הבלים". אם האדם משקיע את כל מרצו ושכלו בשכלול סיפוקם של צורכי החיים, עדיין רוחו קשורה לעולם החומרי. אם כל חוכמתו באה להשביח את ספת השכיבה שלו ואת צלחות החרסינה שמהן הוא אוכל, היכן יהיה ביטוי לרוחו? במקום סורגים של פלדה הוא מרכיב לו סורגים של פלטינה, אבל עדיין הם סורגי כלא לאוצרות הנשמה.
יהונתן התכופף קדימה לעבר חברו: קוהלת אינו קורא קריאת נכאים ואינו מבקש לפרוש מן החיים. להיפך, הוא מבקש לצקת בהם משמעות גבוהה יותר, כזו שמנצלת את הפוטנציאל האנושי והיהודי. חיים שקוראים דרור לנפש ואינם מכווצים את הנשמה לעבודה-אוכל-שינה-עבודה-אוכל-שינה…
"שווה" היה להשאיר את ספר קוהלת לדורות בשביל הלקח הזה שבראשית הספר.
רפי המהם משהו לעצמו, אחר כך ניצת האור בעיניו אור, שהתפשט והלך והפך לצחוק גדול: תרשה לי להזכיר לך את שיעורי ההיסטוריה של המורה יעקובזון?
שרידים עמומים משנות התיכון המשותפות שלנו, לא?
זוכר את חדוות ההוראה ש"קפצה" על המורה יעקובזון בהגיעו לתאר את האלכימאים מן האסכולה הסכולסטית של ימי הביניים?
בוודאי, לא ניתן לשכוח. ה"מדענים" של אותם ימים היו משוכנעים שניתן למצוא את נוסחת הזהב, אותה נוסחה שאם ימצאו אותה, היא תעשיר אותם עושר אגדי ללא גבול. המגבלה היחידה של התיאוריה הנלבבת הזו היתה מציאתה של אותה נוסחה נעלמת.
האלכימאים נטלו על עצמם את המשימה. הם הסתגרו במשך ימים ארוכים, לעיתים אפילו שנים, ב"מעבדות" וערכו "ניסויים מדעיים", כשהמטרה עומדת מול עיניהם ומחייה את איבריהם העייפים. מה היו אותם ניסויים? הם בוודאי, כך אומרת ההשערה, נטלו דוד גדול והבעירו אש תחתיו. שמו בדוד חומצת מלחים עם גופרית כלורית וגם נתרן וכורכום ואבני בזלת ו… את התערובת הם ערבבו וערבלו ובחשו בה ורחשו סביבה. יש להניח שה"מעבדות" של פעם לא היו אלא מאורות חשוכות, מרתפים חנוקים או עליות גג מוזנחות. כל חימום ובישול העלו עשן, פיח וגזים שונים מפיצי ריחות. ה"מדענים" שבחשו בקדרות ערבלו ונשמו את האדים, ערבבו ושאפו אל תוכם הלוך ובחוש, הלוך וספוג אל הריאות הצרובות עוד ועוד אדים נוראים.
אסור להתבלבל, כך נהג המורה יעקובזון להדגיש. "שעות המעבדה" היו שעות עתירות ריגוש. הן כללו תקוות, אכזבות, חששות, תעוזה, דמיון ועקשנות, דבקות במטרה וייאוש, נפילות וחיזוקים. מערכת שלמה של התעוררות אמוציונלית ברורה.
…והמורה יעקובזון היה "מקפל" את כל שנות חייהם בחיוך אחד, גורף אותם לבדיחה אחת שכולה לעג וקלס, וכל הכיתה צחקה.
חיים שלמים – וכולם הבל
כשגווע החיוך על פני שניהם, השתררה דממה ארוכה. שני הידידים העבירו את הדברים בראשם, האחד תוך כדי זמזום פזמון קליל, והשני תוך כדי התעסקות עם מחזיק מפתחות. לבסוף הוציא יהונתן ספר כיס קטן.
אקריא לך כאן משהו, אמר. הנה אני מתחיל:
"הבל הבלים" – זועק אלינו קוהלת. רק חיים מעל לשמש הם חיים אמיתיים, שמשמעותם אינה פגה לעולם. האדם, שיכול לנסוק אל על, אל יכופף את רוחו הגדולה אל מגבלות פעוטות של חומריות קטנונית, אל חיים נקדניים ומכווצים. אל ינמיך את עצמו אל מתחת לשמש ואל יעניש את עצמו בהחנקת כוחות הצמיחה שבו. אתה האדם, הגבה רום! חייך עשויים להיות מלאים תורה ואור, חיים שאין בהם הרס, כיליון ופורענות. מלא את ייעודך כפי ערך הנשמה הגבוהה המצויה בתוכך.