רבי עקיבא אייגר שבת בעיר ניקלשבורג. רב העיר כיבדו לדרוש בבית הכנסת הגדול, וכל לומדי העיר נאספו לשמוע את פלפולו. בדרשתו, האיר רבי עקיבא אייגר את הסוגיה באור יקרות.
לפתע הקשה רב העיר קושיה חזקה כברזל.
נבוך רבי עקיבא אייגר, ירד מן הבמה ושב לאכסנייתו.
נקפו ליבו של רב העיר: מה עשה, הן הכלים את האורח וסתר את דרשתו לעיני כולם! קם ועלה לאכסנייתו לבקש את מחילתו.
קיבל רבי עקיבא אייגר את פניו בכבוד וביקר, והודיע שאין בליבו ולו שמץ של הקפדה. תורה היא, ואמת כתובה בה. אלא שדווקא משום כך מוצא הוא לנכון להעיר שקושייתו בטעות יסודה. הבהיר את הדברים והקושיה התפוגגה.
חקר רב העיר: "אימתי עמד מר על כך שקושייתי אינה קושיה?"
"מיד כשהושמעה", באה התשובה.
"אם כן, מדוע לא דחית אותה על הסף?"
"חלילה!", קרא רבי עקיבא אייגר, "הן כבודו רב העיר, ואיך אוכל לומר לעיני הקהל שטעה?! אדרבה, שמחתי שיכול הייתי להביאם להתגאות ברבם, שהפריך את פלפולו של הרב האורח!"
יצא רב העיר והכריז שעל כל בני העיר לבוא לבית הכנסת. עלה לבימה וחזר על פלפולו של רבי עקיבא אייגר, על קושייתו ועל סתירתה. הודה בצדקתו של הרב האורח והעלה על נס את צדקותו!