בתוככי הגוף האנושי הוא זורם… נהר ששום נהר ארצי לא ידמה לו. נהר אדום מדם, הזורם דרך כל איבר ואיבר, לאורך מאה אלף קילמוטרים! אפשר להקיף בו את כדור הארץ פעמיים וחצי!
נהרות ארציים מרעננים את האדמה במים. נהר הגוף שוטף ומשקה כל תא, מטאטא את הפסולת החוצה מייבא מזון ומספק חמצן.
זהו נהר שוטף ורב עוצמה. המנוע שלו הוא – הלב. תעלות זרימה שלו – הן צינורות ריקמה חיים.
הנהר האנושי יכול לווסת את מהירותו, גדותיו מתרחבות או מצטמצמות, בהתאם לתנודות הגאות שלו. כאילו ניתן לו לנהר "ראש לחשוב", בן רגע הוא מחליט לשנות את מהלך זרימתו, להגביר זרמים מהירים לאיברים הנזקקים, כמו בשעת שינה או שחיה, השתתפות במירוץ או טלטול תינוק בעריסתו. בדומה לאוקינוס, הדם הוא ים צפוף, שורף אוכלסיה מגוונת של תאים, אשר חיים יחד ועובדים יחד בפרופורציות מדוקדקות. המאזן ביניהם הוא כה קריטי, עד שירידה בהיקף האוכלסיה של אחד מן המרכיבים, תסכן את המשך זרימת הנהר – כלומר, את חיי האדם בו הוא זורם!
הדם – מי הנהר האנושי – הוא רקמה נוזלית, צמיגה למדי. כאשר ניצוק אותו למבחנה ונערבב אותו יחד עם מלח בישול תתקבל התוצאה הבאה: הוא יתחלק לשלוש שכבות מוגדרות: השכבה העבה ביותר פלסמה – נוזל זהוב ושקוף הצף ממעל: תחתיה רצועה צרה ומצוקה של תאי דם לבנים: ובתחתית שוקעת רצועה ארגמנית עבה – התאים האדומים, אשר מעניקים לדם את צבעו האדום.
תאי הדם האדומים, האריתרוציטים, מהווים 45% מנפח הדם. בתוך זרם דם בגוף אנוש זורמים בערך כ-25 טריליון תאים כאלו! הם כה זעירים, עד שאם נערים 500 מהם זה על גבי זה, לא נגיע אלא לגובה מלימטר אחד! התאים האדמדמים הללו תפקידם, כאוניות משא, להסיע חמצן וברזל לכל רקמה ורקמה, ולהרחיק ממנה את הפחמן הדו חמצני. אם נביט בהם בטלסקופ יתגלה לנו מראם: כריות עגלגלות ושמנמנות שבמרכזן גומה, מורכבים (בראש ובראשונה) ממים ומחלבון אדום הקרוי המוגלובין.
בקפלי ההמוגליבין, הבנוי מיותר מ-10 אלפי אטומים, טמון בתוך דיסקית (דיסקית של אטומי פחמן, מימן וחנקן) ברזל, אשר לוכד אליו כמגנט את החמצן הצף בדם.
כל תא אדום מכיל כ-270 מליון מולקולות של החלבון "המתוחכם" הזה.
מספרם של תאי הדם האדומים, המצטופפים בנהר האדום של אדם אחד, הוא כה גדול, עד שאילו ערמנו אותם זה על גבי זה, נקבל מגדל שגובהו כ-50.000 קלימוטר!!
תא אדום מסיים את תפקידו? – קודם שיצא לפנסיה הוא פולט מתוכו את גרעינו, כך הוא מתנער מן היכולת לשקם או לשכפל את עצמו.
אחר כך הוא נזרק אל זרם הדם, שם נותר לו לחיות 4 חודשים בלבד! לפני שיסיים את מסעו הוא ינוע 75 אלף פעם בין הראות לרקמות האחרות. רק לאחר מכן ישוב אל מוח העצמות למות בו בשקט.
עצור! אתה הופך דף בספר, פעולה הלוקחת שניה אחת בלבד. באותה שניה אתה מאבד 3 מיליון תאי דם אדומים. אבל אל יאוש! באותה שניה עצמה אתה גם מחדש מספר זהה של כדוריות שמייצר מח העצם שלך!
גופך כה "קשוב" לצורכיך המשתנים, כך שיגדיל או יקטין את הייצור אוטומטית בהתאם לצורך.
למשל, תרמת חצי ליטר דם, מח העצם נדחק לפעולה מוגברת, ותוך כמה שבועות התמלא החסר. אתה זקוק לתוספת חמצן, בשל אימון גופני נמרץ, לבך ש"ער לצרכיך" יזרים לך אותו.
נחזור לתאי הדם הלבנים ולטסיות (קרי: תרומבוציטים). אם תאי הדם האדומים הם ספינות המטען של "נהר הדם", הטסיות הן יחידת השיפוצים של הנהר. חסרי צבע, מצוידים בכלים מיוחדים למלאכתם, הם משוטטים בנהר הגוף, משקמים קרעים ובקיעים בגדותיו ומבטיחים את זרימתו הבטוחה והחלקה.
מפעל "מוח העצם" מייצר כ-200 מיליארד טסיות ליום, קטנים עד כדי כך שטיפת דם אחת שנוטפת מדקירת סיכה, עמוסה בהם לרבבות!
כלי הדם נחתך או נקרע? הטסיות הסמוכות נזעקות לעזרה. הן נצמדות לדופן הכלי תופחות ומשדרות "עזרה ראשונה", קוראות לעוקצים זעירים הפוקקים את הפירצה וסותמים אותה. הם גם משגרים כימיקל הזועק לעזרה: "ADP" אדנוזין דו זרחני המושך אל מקום החבלה טסיות נוספות ל"עזרה": גופות הטסיות המתות משקמות מדי יום ביומו מליוני קרעים זעירים!
קרע החבלה בדופן כלי הדם גדול ממידת הטסיות לאטום אותו? אל דאגה! כאן מתגייסת הרקמה הפגועה ומשגרת איתותי מצוקה. תיכף היא מפרישה חומר תרומבופלסטין שגורם לחלבון נוזלי שבדם להיקרש ברצועות ארוכות ומחוספסות. הרצועות הללו לוכדות את הטסיות בתוך מארג סבוך, שממשיך ולוכד עוד ועוד טסיות, ובסופו של דבר מביא לסכירת הפרצה.
כמה מונה "חיל המגן הלבן" של הגוף? מעט מאד. חיל לבן אחד כנגד שבע מאות תאי דם אדומים וה"חייל הלבן" הזה הוא המגן המגויס של הגוף, מפני מחלות וזיהומים. פחות מאחוז אחד מנפח הדם, התאים הלבנים הללו הגדולים בממידיהם יותר משאר תאי הדם, הם גם החרוצים והפעילים ביותר. בקלות הם משנים צורתיהם כאמבות, מחליקים דרך זרם הדם, אורבים לחיידקים, לנגיפים ולפולשים מיקרוסקופיים אחרים וטורפים אותם. היכן ראיתם "חיל" שכזה?
השכבה השלישית המונחת כבוד במבחנה שלנו – היא הפלסמה. זרם דם המורכב עד תשעים אחוזים ממים. הוא ממס ומחלק את המזון שאנו אוכלים: נושא לכל תא ותא מלחים, מינרלים, סוכרים, שומנים וחלבונים. בתוך הפלסמה שוכנים כבוד גם הנוגדנים (אימונוגלובולנים) המסיעים ל'חיל הלבן' במאבק, והפיברינוגן – החלבון האחראי לקרישה.
המשאבה המשוכללת
אחת ל- 60 שניות, 1440 פעמים יום, משלים הדם שלנו את מחזור התנועה שלו!
כל פעימה משגרת
רצים במהירות? שרירי רגלינו מתעייפים במהרה. אבל שריר הלב לעולם אינו שובת למנוחה או התאוששות. כאשר מנתחים מחליפים מסתימי לב באביזרי סיליקון, החומרים הקשים, מעשה ידי האדם, מקפחים את צורתם בתוך כמה שנים – לעומתן הרקמות העדינות והרכות של הלב פועמות בכל מרצן תקופת חיים שלימה! זוהי משאבת חיים שעושה את תפקידה בדייקנות מצויינת. אילו תשגר את "נוזל הדם היקר" אל הריאות ואל תוך הנאדיות באותה תנופה נמרצת כלשאר האברים האחרים, נטבע בים הדם ונחנק !
כיצד "תשכיל" איפוא המשאבה הנמרצת לאזן מירצה בנקודת A ולחזקו בנקודת B?
שני צדדים לה למשאבת הלב, מחיצה עוברת ביניהם. בכל צד שני מדורים: למעלה פרוזדור או מכל קליטה ומתחתיו חדר – זוהי המשאבה עצמה. כמות השרירים בחדר השמאלי, השולח דם דרך הגוף, גדולה פי ארבעה מאשר בחדר הימני. זהו ההסבר לעובדה שאע"פ ששליש מן הלב שוכן בצד הימני של בית החזה פעימות הלב שלנו נשמעות בעיקר מן החדר השמאלי.
שתי המשאבות (השמאלית והימנית) עטופות בשריר אחד. השריר הזה, מלופף מסביב ללב, סוחט דם ומרוקן את המשאבות בבת – אחת מבטיח זרימת דם חלקה אך שונה בנמרצותה!.
המשאבה המשוכללת הזו מתחילה לפעום בגופו הזעיר של העובר בתום 4 שבועות, כשכל גודלו כגרעין שעועית וטרם נוצרו העצבים הקושרים אותו אל המח.
וראו זה פלא, ניתוחי השתלה הראו שהלב "העצמאי" שלנו ממשיך לפעום גם לאחר שנותקו כל העצבים ואף מחוץ לבית החזה.
אפילו תא לב בודד שמונח על זכוכית מיקרוסקופ, אינו חדל מלפעום במרץ כל עוד הוא זוכה לאספקה של דם טרי.
כל תא בלב הוא בעצם סוללה חיה אשר מייצרת חשמל באמצעות שני יסודות המצויים בדם בשפע: נתרן ואשלגן
[קרום התא מזרים נתרן אל מחוץ לשרירי הלב ואשלגן לתוכם פנימה. זרם הנתרן הפורץ מהיר מזה הנכנס ולכן מטען חיובי עודף מצטבר מחוץ לתא. כשהמטען הזה מגיע לסף סיום הזרימה נהפכת על פיה וזרם הנתרן (יונים חיובים) נוהרים בחזרה אל תוך התאים – ההיסט הפתאומי הזה מעורר ניצוץ חשמלי, ותא הלב מתכווץ].
תאי לב בודדים, המפוזרים בדלילות על פני זכוכית מיקרוסקופית, פועמים במהירויות שונות, אבל כשהם חוברים יחדיו במספרים גדולים, הם יוצרים יריעה גועשת אחת.
כך למשל נוהגים תאי הלב בבית החזה:
אין הם פועמים תא תא במקצבו שלו. פורצים הם בהרמוניה מקצבית. על ההרמוניה הזאת מנצח קשר זעיר של תאים, קשר הגת, החבוי בפסגת הפרוזדור הימני.
ה"יריות" שלו מעוררות דחיפים חשמלים. השובל החשמלי הזה מבזיק על פני הלב המהירות כה גדולה, עד שמבט מבחוץ נראה שכל התאים פועמים בבת – אחת.
דם ש"מקשיב" לצמאונך
שרועים במיטותינו תחת הפוך המחמם? כמות חמצן מזערית נאכלת ונשרפת בגופנו.
התחלנו להתנועע? הוצתו כבשננו התאיים לקראת יום פעולה שנפתח.
כשהתייצבנו כדי להתחיל להלך בחדר, הכפיל גופנו את תביעותיו, וכשפתחנו בתרגילי התעמלות, זללו תאינו חמצן בכמות גדולה פי שמונה עד פי שנים עשר ממה שצרכנו בלילה.
מצב חרום "זועק" מגביל בקצב את הזלילה עד פי עשרים ממצב מנוחה!
הגוף דורש – וכלי הדם ממלאים אחר הדרישות. כמו נתבקשו בפה ממש "הגבירו / האטו את הקצב" כך "דוהר" הדם לקיבה – בשעה שאתה אוכל.
לריאות ולשרירים – כשאתה שוחה
למח – כשאתה קורא.
איך "מאזינה" מערכת הדם לדרישות? כיצד "תדע" על הצרכים?
בדומה למחשב המכיל מידע, גם היא מעודכנת וגם מגיבה באופן ששום מחשב בעולם לא מגיב. איך היא רושמת צרכים שאפילו איננו מכירים במודע? איך היא מגיבה עליהם?
חיישנים כימים (הקרויים קארוטידיים) ניצבים על משמרתם בגזע המח. תפקידם "לטעום" בכל רגע ורגע את הדם הזורם בנהר הגוף, לגלות בו את הניתוח החומצי של פחמן דו חמצני.
"טעם עמוק" של פחמן דו חמצני מאותת תיכף למח להגדיל את קצב הפליטה של הגז מן הריאות [משגוחים אחרים יושבים באם העורקים ובעורק הראש המוליך אל המח, מווסתים את לחץ הדם].
פרץ דם מתפרץ בחוזקה חובט באחד מעורקי הגוף? אל דאגה! החיישנים המתייצבים על משמרם לא יתנו לו. הם יזעיקו מיד את המח, זה יורה על ירידה בקצב הלב.
הדוושה והברקס של מכונית הלב
אתה יורד מן המדרכה, לפתע מגיחה מונית מקרן רחוב "דוהרת" היישר לקראתך. אתה מושתק מבהלה? אבל הגוף שלך לא. תיכף הוא מאותת למערכת העצבים הסימפתטיים שלך לעורר הפרשה מוגרת של אדרנלין ונוראדרנלין. שני הכימקלים האלה מכווצים את כלי הדם, מעלים את לחץ הדם וגם את קצב פעימות הלב אל – על.
ככל שהמונית הולכת וקרבה, קצב לבך הולך ומואץ, נשימתך הולכת ומעמיקה ושרירך הולכים ונדרכים. אתה מזנק כדי להציל את נפשך מרדת ומתמוטט בצד הדרך, מזיע ומתנשם בקושי.
במצב החרום המתגבר מאיצים העצבים את לבך עד 200 פעימות בדקה, מחזקים אותו להתגבר ולשרוד! אותה מערכת אוטונומית "השולטת" בפעימות לבך, היא גם זו הפועלת את פעולת הנגד: מאיטה את הלב הפועם ומזכירה לו לשמור את האנרגיה שלו לצורכי היום יומיים.
העצבים מפעלים את העורקיקים כמו היו ברזים חיים. הם מתירים זרימה או משביתים אותה בהתאם לפעולותינו. כשהעצבים "מורים" להם להפתח – הם יתרחבו כדי להציף את האברים בכמויות שופעות דם. כאשר "יורו" להם להסגר – הם יתהדקו וכך יקטינו את זרימת הדם לריקמות אחרות.
אתה אוכל ארוחת צהרים? העצבים יכווצו את העורקים המוליכים לשרירי הרגלים שלך ויפתחו את ברזיהם של כלי הדם המוליכים אל המעיים.
אתה רץ? העצבים ישחררו נוראדרנלין בשפע שכמעט ישבית את הזרימה לאיבריך שאינם קרויים לפעולה מיידית או דחופה, כשתסיים את מרוצך ירחיבו העצבים את צינורות מוליך הדם שלך יציפו אותם בדם חיים!
כמו דוושת הדלק במכונית, העצבים הסימפתטיים רק יאיצו את הלב.
על הברקס המאיט ישבו העצבים הפארסימפתטיים.
אם נשוב למשל הנהר שמימיו זורמים בתעלת מיצר, הלחץ גובר והמפלס העליון מתרומם כך בדיוק בנהר האדום השוצף שבגוף, לחץ הדם בעוברו בעורקים המכווצים (הצרים) מזעיק את המח שמזעיק את ל"עצבי הברקס" לשחרר את הכימיקל אצטיל כולין. כלי הדם – תעלת הזרימה מתרחבות והלחץ יורד.
התרמוסטאט המפקח
קצב הלב יכול לעלות או לרדת, אבל טמפרטורת הדם חייבת להשאר קבועה! ירידה חריפה בחם הגוף עלולה לעכב תגובות חיוביות של אינזימים ולשתק תאי גוף.
עליה במעלות החם של הגוף גורמת לנו לקדוח, ואם שיעורה של הטמפרטורה יעלה מעל 42 מעלות, לא נוכל עוד להתקיים חלילה.
כיצד "יפקח" הגוף על הטמפרטורה שלו?
התשובה היא באמצעות תרמוסטאט אשר מודד את חום הדם בעת המעבר דרך המח.
אם טמפרטורת האויר יורדת ולו בשבר של מעלה ודמנו מתקרר, מערכת העצבים (הפאראסימפטית) תגיב לאלתר: היא תאיט את פעימות הלב, תכווץ את כלי הדם בעור, כך שהדם שיזרום בחופשיות הוא זה שנמצא בנתיבים העמוקים יותר שבפנים הגוף, הרחק מן האויר הקר ומן העור.
אם טמפרטורת האויר מתחממת, או הגוף בפעילות גופנית נמרצת, תיכף מגיבה המערכת העצבים (הסימפתטית) לאלתר: היא פותחת מסתמים עורקיקיים, וכלי הדם בעורנו פועלים כמקרנים המקררים את הגוף בפליטת חום אל האויר שמסביב.
העצבים הפאראסימפתטיים והסימפתטיים מאזנים בהתמדה אלה את אלה (מה שקרוי הומיאוסטאזה) כך שומרים על האיזון הבריא של חום גופנו וזרימת דם החיים שלנו.
גם כשנצלול מתחת למים, יפעלו עבורנו. המערכת הפאראסימפתטית תאט את פעולת הלב, כדי לשמור לנו על אספקת החמצן המוגבלת. המערכת הסימפתטית תכווץ את כלי הדם – כך תחסום זרימת דם לכל הרקמות. חיישנים "הרושמים" את הרמה העולה של פסולת הפחמן הדו – חמצני שבדם מבזיקים למוח אות, שמשמעו לשוב ולעלות אל פני המים.
ככל שיכולתו של מחשב מורכבת יותר, כך גדלה האפשרות לקריסתו. זו עובדה.
אולם לא כן הלב המתוחכם שלנו שמדהים ביכולת הקיום שלו!
הוא אינו גדול בהרבה מאגרוף, אבל עטוף בכמות שרירים כה גדולה, עד שהוא יכול להמשיך בפעולת השאיבה וההזרמה שלו גם לאחר התמוטטות שליש מן השרירים הללו.
החדר השמאלי, המדור החזק ביותר של הלב, מסוגל לאבד רבע מן הריקמה המרכיבה אותו ובכל זאת להמשיך לתפקד ביעילות. יותר מכך: והיה אם ייהרס גם החדר הימני – משאבת הריאות – עדין יוסיף הלב לשגר דם אל הריאות!
הגוף "החכם" שלנו גם "משכיל" להתגונן בפני עורקים חסומים בדרך של הצמחת מעקפים: עורקים חדשים וקטנים, הצומחים ממעל לעורק החסום ומתחברים לאלו הקטנים שמתחת לחסימה.
כך הם "מאצילים" דם חיים לגוף שכבר יכל להתמוטט. "מצפצפים" על המכשולים הסתומים ומזרימים חיים!
מי נתן ללב את היכולות לגונן על קיומו? מי נתן דעת לגוף להצמיח "תחלופה" לערוצי הזרימה הסתומים שלו?
ובכלל, מי נתן את המח של התרמוסטאט "המתוחכם" שלו ועל מערכת העצבים ה"מפקחת והמאזנת שלו" להיות "לראש ולמנהיג" של המשאבה המשכוללת, המהירה, הממריצה והחזקה ביותר שקיימת?
מי נתן לנהר הדם שזורם בשצף קצף בגופנו ראש "לחשוב", "להבין", "להסיק" ו"להורות"?
זהו האחד שנתן מח לאדם, לחשוב, לב להבין ולחוש ועיניים לראות בהם אמונה.
מי שאינו רואה במערכת הדם שבגופו את "האלוקים", עיוור הוא. עיוור למציאות הקיום המופלאה!