היוונים הקדמונים לא ידעו על קיומם של חוקים. המילה 'חוק' כלל אינה מופיעה במילונם!
מגמתם המדינית היתה ברורה: האושר וההנאה הם התכלית. כל מחסום שמאיים על הנהנתנות יוסט הצידה, גם אם הוא מוגן באתיקה הבסיסית של מצע המדינה.
כך סיפק ההליניזם היווני לאינטרסנט היצרי קורת גג אינטלקטואלית מרגיעה.
הדרוויניזם הציג את האדם כתוצר מקרי של תאונות מולקולריות וכשריד בר-מזל של ה"ברירה הטבעית". בכך הוא העניק לו לגיטימציה נדיבה לסגנון חיים בלתי מחייב של חירות מכל מסגרת ואנונימיות מקרית.
פרויד אף המשיך, במקום שממנו לא העיז חברו להמשיך. התאוריה הפרודיאנית העמידה מערבולת של יצרים ודחפים מודעים ולא מודעים, במקום שבו פעם עמד אדם. החטא והמשגה הפכו לתוצר של כוחות אדירים בלתי נשלטים, שמקורם בגנים תורשתיים ובהתנגשות קבועה ודרמטית בין "הסתם האני, והאני העליון".
בעוד שפרויד משחרר רוצח מחטאו, בשל היותו קורבן להשתוללות של כוחות נפש שאינם נשלטים, הרי שדרווין אף מאשים את הקורבן: "הטובים מנצחים, המוכשרים ימשיכו לחיות, עצם נצחונם הוא עדות לצדקתם. לא הרוצח, כי אם הנרצח, הוא האשם".
כך נשלחו קשישיה לסיים את חייהם בכבוד "על ערבות הקרח". והמתות החסד צברו תאוצה. כי למה לסבול, ואיך אפשר לראות את האחר מתייסר?
האצולה והאוכלוסיה הכללית שאבו עונג רב ממחזות של סבל אנושי ושפיכות דמים בזירה. מידי יום נהרגו מאות, אם לא אלפי בני אדם ע"י חיות טרף לקול תרועות הצהלה של הקהל תובע השעשועים. כי הרי למה נועדו החיים. אם לא בשביל להנות?
כמו האשורים והפיניקים, היו היוונים גם הם מושחתים ביותר, נעדרים לחלוטין אידיאלים של חסד ורחמים, אך במסווה של צדק ותרבותיות.
הרומאים עבדו לשור, לבבון, לאפעה ולתנין, וחיקו את התנהגותם. עמים קדומים אלו היו מכורים לשפיכות דמים, לאלימות, לזלילה מופרזת ולחמס.
קורבנותיהם – היו בני האדם והם שעשעו את עצמם בהשלכת אנשים לשיני חיות טרף, או שעינום על סדים בציבור. בכל אופני העינויים האכזריים, פעלו כך שעונש המוות ניתן בגין עבירות קלות ערך ביותר.
החוק הרומאי, התיר לנושים, לחתוך את החייב (לאחר שנשפט בקונסול) לגזרים, ולתתכל אחד מהנושים חלק מגופתו. בני משפחותיהם של הנידונים היו נמכרים לעבדות או מוצאים להורג.
עם חלוף הזמן כיסה מסך נימוסי של זוהר על עמי קדם, ביחוד על היוונים והרומאים; אולם אדם המעמיק בלימוד ההיסטוריה, מסוגל לראות את השחצנות ואת תאוות האלימות יוקדת מאחור.
בתוך ים זה של ריקבון, ניצבה באופן בולט דרך החיים היהודית כאי של צדק והגינות. מול שפל חסר תקדים זה, הרים היהודי אבוקה של טוהר, יושר וקדושה. מול עיוות ואכזריות, הוא העלה על נס את הסיוע לזולת ואת גמילות החסדים. היהודי לא התפעל כלל מהסובב אותו, למרות הכל הוא המשיך בדרכו… עד ימינו אלו.