הרצון להצליח בחינוך הילדים, הוא פסגת מאווייו של כל אב ושאיפותיה של כל אם. לגדל את הילדים שיהיו מחונכים ומנומסים, זוהי כמיהה הורית טבעית. אין דבר המביא סיפוק וקורת רוח לאדם, יותר משמיעת חוות דעת מחמיאות על ילדו. אין יום נפלא יותר לאב, מיום שבו פגש את המורה ושמע ממנו דרישת שלום חיובית על בנו. אין מתנה גדולה יותר שניתן להעניק להורים מאשר דברי שבח כנים על ילדיהם.

בהתאם לכך, מעטים הם הדברים היכולים לגרום להורים מפח נפש ותסכול רב, כמו הערות שליליות אודות בנם. ילד או בחור הנשלחים לביתם מחמת חולשתם בלימודים או בשל התנהגות שאינה נאותה, יוצרים תחושת מחנק בלב ההורים, החשים כמי שחרב עליהם עולמם. תחושת הכשלון האישי, צורבת את נשמתם. במצב זה, מאבדים שאר הדברים מערכם. הון או הישגים אישיים, מתגמדים כלא היו, וכל תענוג מתכווץ ומאבד את תחושת הרוויה, שהוא מעניק לאדם.

תחושת הכשלון הצורב נובעת כמובן מכך שכשלונם של הילדים מתפרש ככשלונו של ההורה ומבטא את שגיאותיו. על כתפי ההורים רובצת דאגה נוספת, כיצד תגיב הסביבה – המשפחה, החברים והשכנים. בכך הסיפור עדיין לא תם: לא פעם גם ההורים בינם לבין עצמם פוצחים במחול האשמות הדדי, המביא לבעיות קשות של שלום בית, שאיזונו הופר כתוצאה מן הקושי המובן של כל אחד מן ההורים ליטול על עצמו את האחריות לכשלון.

מלבד ההסתכלות על הילד כעל תעודת הצלחה או אות כשלון של ההורים, קיים גם דחף טבעי של אנשים המעוניינים שילדיהם יהיו כמותם. זהו גורם מרכזי בנחת או באכזבה שנוחלים.

בדרך כלל, אנו רוצים שילדינו ילכו בדרכנו, יאהבו מה שאנו אוהבים וימאסו מה שאנו מואסים. כשאנו מצליחים לחנכם לחשוב כמונו, הדבר נוטע בנו בטחון אישי כמו זה השורה עלינו כאשר אחרים מסכימים עם דעתנו. רק הורים שמאד בטוחים בעצמם, ישארו רגועים ולא יפריע להם אם ילדיהם יפתחו דעות עצמאיות שונות משלהם או אם יבחרו ללכת בדרך אחרת מעט, ובלבד שמעשיהם יהיו מרוצים לשמים.

ככל שההורה חלש יותר באופיו וחסר בטחון עצמי, הוא ישתדל יותר להביא לידי כך שילדיו יחשבו ויהיו כמוהו. ואם לא יצליח בכך, יראה בכך איום או פגיעה אישית, ויתייחס לה ככשלון אישי.

נטיה זו, עומדת בין השאר מאחורי הרבה מאד מאבקים בין הורים לילדיהם, כשההורים מבקשים לראות "שכפול גנטי" שלהם בילדיהם.

דווקא בגלל הכאב המיותר וההשפעה המזיקה שעלולה חלילה להגרם מכך, חשוב שידעו אותם הורים, כי גם אם עברו תהליך ארוך ומייגע עד הגיעם לנקודת עמידתם העכשווית, לא בטוח שהילד יגיע גם הוא לנקודתם. עליהם להבין לנפש בנם הצועד בקצב שלו, לפי יכולת צעידתו.