העונש הוא מרכיב חשוב בחינוך הילד, אין כמוהו להרתיע את הילד מלעבור על החוקים שהוריו קבעו. כל מומחה לאסטרטגיה צבאית מלמד את פקודיו, כי "כח הרתעה" אינו כרוך דוקא בהפעלת כח, אלא די בהצגתו כגורם שניתן להפעילו בשעת הצורך. החינוך אינו מלחמה ועל אחת כמה וכמה שאין אנו רואים בילדנו אויבים. אולם, בהשוואה המתבקשת, התרעת הילד קיימת רק כשיכיר את האפשרות שיש בידינו להענישו.
ברם, יש לזכור כי למרות שהעונש הוא חלק ממערך החינוך, הוא אינו מחנך!
מכה, חזקה ככל שתהיה, תשמש אולי כגורם הרתעה לעתיד, אך אין בה כדי להחדיר ערכים לתודעתו של ילד.
העונשים מהווים אמצעי בלבד שמטרתו להגדיר כללים ולתחום גבולות, אשר ימנעו חריגות מהמתווה שההורים מבקשים להנחיל לילדם.
מרגע שהמכות חדלות להוות גורם מרתיע, אין בהן שום תועלת.
כאשר אנו מחנכים ילד שיחלוק עם אחיו הקטנים ממתקים, אין טעם שנכריחהו לעשות זאת באמצעות עונש, שהרי אנו רוצים שהוא ישמח לעשות זאת. שונים הם פני הדברים כשאנו נאלצים לטפל בו על שהוא מציק לקטנים ממנו. די לנו בכך שידע שאין להציק להם בשום אופן, בין אם הוא שמח בכך ובין אם לא.
לעולם לא מביישים ולא משפילים ילד ואפילו שלא בפני רבים. אסור לעשות זאת!
הגערה, תהיה משולה בעיננו לתרופה חריפה, כשכל הפרזה במינון עלולה לסכן במקום לרפא. שום אסון לא יקרה, אם האב יקרא לילד לחדרו בשעת ערב שקטה ויאמר לו, כי נחרד לשמוע שהוא נכשל בזאת ובזאת. אז, הילד יתבייש מ… עצמו!
גם כשילד מועד ונכשל, השימוש בשפת ההסברה בשיחה נעימה ובאווירה רגועה מועילה מאד.
בשעת נתינת העונש, חשוב שהילד ידע את הסיבה שבעטיה אנו מענישים אותו. אך אין זה הזמן להטעימו את חומרת המעשה שעשה, וגם לא השעה המתאימה להדריכו מה שיעשה ולא יחטא. העונש כשהוא ראוי ומגיע – הוא דבר נכון, אך אין סיבה לשלבו עם מנת מוסר.
ילד המקבל עונש, אוצר באותה שעה רגשות תסכול ותחושת השפלה, כאב וחרון. זאת, מלבד עצם הכאב וניצני החרטה על מעשהו. אין זו השעה להכביר עליו במילים, לא רק שאין סיכוי שהדברים יתיישבו על לבו והגיונו, אלא שהם יעצימו את הכאב ויחדדו את התסכול.
רק לאחר שנשחרר את פקעת התחושות השליליות – באמצעות הקרנת חיבה ואהבה כמקודם – ניתן יהיה לבוא עמו בדברים, כדי ללמדו כיצד להישמר בעתיד מהתנהגות שלילית.