כל עוד השגרה נמשכת, הופך הקשר בין הורים לילדיהם לטכני בעיקרו. הדבר בולט במיוחד במשפחות עם הורים עסוקים, כשהבוקר מתחיל בחפזון עם שורת הוראות הנשלחות לחלל הבית.
בערב, שבה התמונה על עצמה, כששוב מנהלים ההורים את הקשר שלהם עם הילדים באמצעות שורת הוראות ביצועיות. אין זמן לשבת ולשוחח בניחותא ובאווירה רגועה, אין פנאי ואנרגיה להתעניין באופן פרטני בחיי הילדים ולהתערות במה שמעסיק את עולמם.
אימתי מתפנים הורים אלו לחדור לפרטי סדר יומו של הילד?
כאשר מתעוררת בעיה. פתק לחתימת הורים, ציון גרוע במבחן או סכסוך עם ילדי השכנים. אז, מעלים את הילד "על השולחן" ומזכירים לו שהעולם אינו הפקר, ואף מודיעים לו שמיום זה ואילך "אנחנו נטפל בך כפי שצריך…"
מי שזוהי רמת הקרבה שלו לילדיו, מחטיא למעשה את עיקר התכלית של הקרבה שבין ההורה לילדיו, ובכך הוא מחליש את מידת השפעתו עליהם. הקרבה הטבעית והקשר הלבבי הקיימים בין ההורים לילדיהם, מגבירים את הערכת הילדים להוריהם, שהיא הבסיס לפתיחת לבותיהם. בהעדרם – החינוך ניזוק!
הלוז של הקשר עם הילדים, טמון ביכולת ההורים לשוחח איתם לפי רמתם האישית ולגלות התעניינות אמיתית לעולמם.
פעולות של חינוך טכני, אינן גורמות לילד להבין, וודאי שלא לחוש, שאך ורק טובתו היא העומדת לנגד עיניהם של הוריו. העובדה שהאב מקפיד שהבן מתקוטט עם אחיו, או שהאם מזכירה לו להכין שיעורי בית במועד, מגדירה אותם בלב הילד כ"טכנאי חינוך" ותו לא. התנהגותם ומעשיהם אינם מוכיחים לו שהם דורשים את טובתו, וההנחיות נתפסות בעיניו כדבר הנעשה לטובתם הם…
דרישות מן הילדים שילמדו, שיוותרו לאחיהם הקטנים או יתר כללי ההתנהגות בבית, אין בכוחן לעורר בילדינו תחושה של נועם וקירבה כלפינו. אפילו כאשר אנו מעניקים לילד מתנה ליום הולדתו או מממנים עבורו טיול יקר, עשוי הדבר להתקבל בעיניו כדבר צפוי ומובן מאליו.
הקשר הרגשי מתבסס דוקא על ענינים הנוגעים לאישיותו ולתחומי התעניינותו. מכאן נובע הצורך החיוני לרדת לרמתם של הילדים, להתעניין במה שמעניין אותם, לרצות לרצותם בדברים שישמחו את לבם, ולהבליט עד כמה איכפת לנו מה שנוגע להם באופן אישי, עד שיסיקו כי טובתם עומדת בליבנו בדירוג עליון.
הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, היא, כמובן, מתוך רצון פנימי הנובע מן הלב.
התייחסות לצרכי הילד ולכל עניניו כאל מבוגר ובדרך של כבוד, מחייבת להאזין במלוא תשומת הלב לסיפוריו ה"ילדותיים", מבלי לבטל שום צד שבהם ומבלי לזלזל בעניינים הפעוטים שבהם הם עוסקים. התייחסות כזו תצמיח ילד מאושר, שחש שאוהבים אותו.
ילדים, שהוריהם נאבקו בהם והחליטו עבורם כל צעד ושעל, חשו שהם מאבדים את היכולת להיות עצמאיים. להרגשה זו מתלווה תחושת חנק, המביאה את הילדים לכעס רב על הוריהם.
אמנם מעמדם של ההורים מעניק להם אפשרות לכפות על ילדם את רצונם, ובפרט כאשר מדובר בילד שאינו בשל דיו לקבל החלטות הנקרות בדרכו. אך יחד עם זאת, לצורך התפתחותו התקינה ובריאותו הנפשית, הילד זקוק לפתח דימוי עצמי בריא ובטחון עצמי איתן. אותו דימוי עצמי, אינו יכול להיבנות בתנאי כליאה ושלילת עצמאות.
מי שמעוניין שילדיו ירגישו בוגרים וערכיים, עליו להעניק להם את התחושה, שיש בידם תבונה ויכולת להחליט החלטות משמעותיות בחיים. יש להשאיר להם מרחב תמרון, בו נעניק להם את האפשרויות לקבל אחריות, תוך נטילת סיכונים מחושבים של כשלונות ונפילות. במשך החיים אנו מחכימים לא במעט הודות לטעויות שעשינו, ואין כל צידוק למנוע זאת מילדינו.