אם נפתח בשיחה ישירה עם הילד ונשאל אותו – מתוך הפגנת אכפתיות אמיתית – מה מביא אותו לחשוב כך, סביר להניח, שהוא יתן לנו קצה חוט, שבאמצעותו נוכל לנסות לתקן את הלך מחשבתו המוטעית. נגלה לו את חיבתנו ואהבתנו, כשננסה להבינו ונשתתף בכאבו. הוא לפחות ירגיש שיש מי שמוכן להקשיב לו ומנסה להבינו.
גם בגיל מבוגר יותר, יכולים ההורים להיתקל בתופעות דומות. לדוגמה, בחורים המביעים תחושות התמרמרות שונות. גם אז, הגורם הקובע הוא צורת ההתייחסות של ההורים לתלונות הבחור.
ההורים יכולים להעניק פרשנות משלהם לרצונו של הבחור, ולסבור שהוא שוגה באשליות. אך חיוני להקדים לכל מענה את הנסיון הכנה להאזין, אולי הוא יסכים לשתף אותם בתחושותיו. מבין השיטין של דבריו תקבל מצוקתו פן מוחשי יותר, שיקל על ההורים להבין ללבו.
לרוב המשפטים הפשוטים העוברים מאדם לרעהו, מתלווים מסרים סמויים, שהאומר חפץ בהעברתם. אי תשומת לבו של הצד השני לחשיבותם, מביאה לקצרים ולחוסר הבנה בתקשורת ההדדית.
מסרים דומים חולפים גם בין ההורים לילדיהם. חשוב מאד להקדיש תשומת לב מירבית למטען העלול לעבור לאזני הילדים ולליבם. חשוב שתכני המסרים יתאימו לשפה הגלויה, אותה אנו מעבירים להם, ושלא יצרו או יגבירו פרשיות עלומות, אלא יוכלו להתקבל כלשונם, בקלות על לב הילד.
כאשר אנו מבקשים להשפיע על מישהו, נוכל לעשות זאת, אם נימנע מלשלול את דעתו. אם לא נצא חוצץ נגד הצדק שבדבריו, יגדלו סיכויינו להשפיע עליו לשנות את דעתו.
עלי להכיר בזכותו של חברי לחשוב בצורה שונה ממני או לרצות דברים אחרים ממני. רק לאחר מכן אוכל לנסות להשפיע עליו בדברים של טעם, כדי שישנה את מהלך מחשבתו.
מי שלא נותן אשראי לדעתו של השני, לא יזכה לאותו אשראי כשיציג את דבריו. הויכוח ימשיך, כשאי ההבנה עלולה להוביל את הצדדים למבוי סתום.
לכל אדם יש את ההגיון שלו ובכל דעה שכלתנית מסתתר בסיס דעתני. חכמינו אילפונו בינה בקבעם מסמרות: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעתם שווה".
גם ילדים שהגיונם הוא ילדותי, אי אפשר להתעלם ממנו. כאשר ילד מרגיש צער, לא נוכל לשלול את רגשותיו ולבטלם כלא היו.
אנו חייבים להתייחס לרגשותיו של ילד כפי שהם, גם אם איננו מבינים אותם. עלינו להימנע מלשפוט אם יש לו סיבה מוצדקת להרגיש כפי שהוא מרגיש. השאלה האם הילד "צודק", אינה רלוונטית. רגשות הם הדבר האמיתי ביותר הקיים בעולם, והם אינם זקוקים לסיבה הגיונית.
מול רגשות כאב או הבעת התמרמרות ומצוקה מצד הילד, יהיה זה מיותר ואף מזיק לפתוח בדיון לוגי. אסור, וגם לא נוכל, להשפיע על רגשותיו, בטרם ניתן להם את זכות הקיום ללא תנאי.
"גילוי הבנה" – הוא הצעד הנכון. ילד מתלונן או מביע רגשות מצוקה, הוא מחפש הבנה והזדהות לתחושת הכאב המציפה אותו. אם ההורה, אליו הוא פנה לעזרה, ישדר לו שהוא אכן מבין אותו, הוא יסתפק בכך וירגיש שהשיג את מטרתו.