בעבר, כאשר החיים היו 'פשוטים', הצליחו ליצור מערכות יחסים יציבות, מוגדרות וברורות, אשר מרובן המכריע קם בית שהיווה יסוד פורה ומהנה לבני הזוג, לילדים, לסביבה הקרובה ולדורות הבאים. היום, מרוב 'מורכבות', הפכה מערכת הנישואין לאחת המשימות הבלתי אפשריות בתרבות המערבית. כאשר אחוז הגירושין מתקרב ל-50, צפה השאלה מה קורה לנו כחברה? כיצד הגענו עד הלו?, מהו סודם של אבותינו בבניית מערכת זוגיות מוצלחת זה אלפי שנה?

נצא למסע קצרצר בעקבות תובנה אבודה זו, מתוך הנחה שזוגיות מוצלחת היא בעצם התשתית לכל תחושה של אושר, סיפוק ושמחת חיים.

היום כשמדברים על זוגיות, אהבה ונישואין, הגישה הרווחת היא כאל מערכת יחסים 'עסקית'. כל שותף, בא עם מערכת ציפיות, ומקווה להשיג לעצמו טובת הנאה אישית. הגישה היא אינטרסנטית כמו בכל עסקה טובה, מתוך הבנה ששיתוף פעולה עם עוד אדם, יניב תגמול טוב יותר מאשר יוכל להשיג לבדו. אגב, גם מערכת כוונות לנתינה  לבן הזוג, עלולה ליפול לאותה תבנית 'עסקית' שבה בעצם מנסה היחיד לתגמל את אושרו האישי דרך הנתינה לזולת. ראיה פרגמאטית זו של גישה 'עסקית', יוצרת זוגיות חד-ממדית ומהווה שורש להרס תרבותי וערכי במרקם החברה, כאשר יסודה הוא בראיית ה'אני' כיחידה עצמאית ונפרדת בתוך המערכת – ראייה של 'אני והוא'.

הגישה היהודית לנושא הזוגיות מתגלה, במלוא עומקה, כבר בפרשת בראשית המתארת את בריאת האדם כמהות אחת בעלת שני היבטים – זכר ונקבה. מכאן, שמסגרת הנישואין מוצגת כמערך חיים המאפשר יצירה מחדש של האדם השלם – כמו האדם הראשון, כאשר דווקא המיזוג בין זכר ונקבה – איש ואישה, יוצר את האיחוד הנכסף.

במערכת יחסים זו, גבר ואישה אינם שני אינדיבידואלים נפרדים אשר חיים במשותף לצורך הנאתם האישית, אלא שני חלקים של שלם אחד. לא עוד חיים מקבילים באותה 'עסקה', אלא שלמות אורגנית אחת שבה כל אחד תלוי לחלוטין בקשר שלו עם בן זוגו למימוש מהותו האנושית.

אין הכוונה שמיזוג זה יפחית מייחודם של בני הזוג. לדוגמה כאשר פסנתר וכינור מנגנים ביחד או עין ויד מתפקדות יחד, אין זה אומר שהם שווים פחות או שיופיים הייחודי נעלם. אדרבא, הרמוניה היא תמיד שילוב של יחידות שונות העולה לכדי שלמות באופן קטגורי על סך כל מרכיביה. כך גם גבר ואישה כל אחד פועל על פי אישיותו המיוחדת, אך מתוך נקודת מבט גבוהה יותר. נקודה בה כל אחד מתפקד באופן אינדיבידואלי, מתוך התבטלות האגו לרעיון השלם.

לדוגמה, כאשר לאחד מבני הזוג היה יום קשה בעבודה, לא נאמר 'לבעלי היה יום קשה ואני משתתפת בצערו', אלא 'היה לי יום קשה'. או כאשר אחד מבני הזוג רוצה לצאת לחופשה, לא נאמר 'אשתי צריכה חופש', אלא 'אני רוצה לצאת לחופשה'. מהיום כל פגיעה בבן זוגי היא פגיעה בי, כל קושי כל בעיה או הצלחה שלו, הם הקושי, הבעיה וההצלחה שלי!

אין יותר 'אני והוא' אין אפילו 'אנחנו', אלא יש 'אני מורחב'. 'אני' שמורכב משני חלקים. חווית החיים של ה'אני' במארג חיי הנישואין היהודיים היא חוויות חיים ללא גבולות, כלומר, אף אחד מבני הזוג אינו מתפקד כיחידה בפני עצמה, אלא כחלק ממהות גבוהה יותר – חלק משלם. ראייה אחדותית זו, היא בעצם היסוד והסוד של כל זוגיות מוצלחת מאושרת ושמחה, הקיימת מבריאת אדם הראשון ועד ימינו.