ברחובות אתונה טייל אדם. עצר כל אזרח שפגש ושאלו – כל אחד את אותה שאלה: כיצד לחיות?
שאלה זו הוא המשיך לשאול כל ימי חייו את כל מי שבא עמו במגע. שואל זה היה סוקרטס, מגדולי הפילוסופים של העת העתיקה.
אדם אחר, בתקופה אחרת, הלך בעוד היום גדול ואבוקה בידו. כאשר שאלוהו מדוע הוא מחזיק אבוקה בצהרים, השיב: בן אדם אני מחפש! – גם מאורע זה אירע באתונה, והמחפש היה אחד מגדולי הוגיה.
זה היה באתונה. שם שאלו כיצד לחיות, שם חיפשו בנרות "בן-אדם". בירושלים לא הוצרכו לשאול, שם ידעו כיצד לחיות. שם חיו בכל התקופות "בני-אדם" (מבוא לספר עלי שור חלק א')
שאלה זו, שטרדה את מנוחתם של חכמי יוון העתיקה והוגיעה את מיטב המוחות האנושיים בכל התקופות, היתה ועודנה השאלה המשמעותית והגורלית ביותר בתולדות האנושות. קשורות אליה שאלות הרות גורל נוספות אודות משמעות העולם, משמעות החיים ומשמעות הסבל. היא מחייבת תשובה שתהיה הרבה יותר מהגדרה פילוסופית קולעת…
האדם מכונה "עולם קטן", ביחס אל העולם עצמו הנקרא "עולם גדול". אין אלו בטויי לשון ציוריים או סיסמאות חסרות כיסוי. אלו הן הגדרות מדוייקות שיש בהן כדי לפרוש בפנינו את המעמקים והסודות של אדם ועולם.
הקוסמוס כולו על מרחביו המרתקים, והמיקרו-קוסמוס האדם, דומים זה לזה להפליא. העולם הגדול – הקוסמוס, והעולם הקטן – המיקרו קוסמוס מהווים שלמות מופלאה העולה מבין הניגודים ומתוך דו-קיום מוחלט. מבין שני הפכים מוחלטים צפה ועולה השלמות האידיאלית – אדם ועולם.
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א'). השמים והארץ מייצגים את הדואליות שביקום. השמים הם הביטוי של כלל המציאות הרוחנית, המטפיזית שביקום. הארץ היא הביטוי של כלל המציאות החומרית, הפיזית שביקום.
מציאות פיזית ומציאות מטפיזית הינם הפכים לכל ענין ודבר. אולם התהוות היקום השלם כרוכה בחיבור הבלתי אפשרי של חומר ורוח – בין שמים וארץ.
גם האדם, "העולם הקטן", הוא תוצר של ניגודים, כפי שמובא בחומש בראשית: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". "עפר מן האדמה" (בראשית ב', ז) הוא השורש של הצד הפיזי הגלוי שבגוף האדם. "נשמת חיים" היא הביטוי של הפנימי והנסתר שבאדם – הנשמה. גם כאן מדובר בדואליות. השלמות היא החיבור המופלא העולה מתוך הניגודים.
מטרת היסוד של היקום כולו בכלל ושל האדם בפרט – להגיע אל השלם ואל הדואליות. להביא את "העולם הקטן" ואת "העולם הגדול" לאיזון מוחלט – לסגור את הקצוות.
המציאות כולה בנויה מניגודים. היממה מורכבת מיום ולילה. השנה – מחורף וקיץ, קור וחם, עולם החי והצומח, זכר ונקבה. הרפואה הסינית מצביעה על היין והיאנג כמערכת של ניגודים המרכיבה כל שלם. גם בתוככי הגוף עצמו קיימים קווי אנרגיה מרכזיים שהם עצמם מהווים מציאות שלמה העולה מתוך הניגודים. תחילתה של כל מחלה במערכת הביולוגית היא תוצר של חוסר איזון בין היין והיאנג. תהליך הריפוי, גם ברפואה הטיפולית וגם ברפואה המונעת, הוא נסיון להשיב למערכת את האיזון המבוקש או לשמור עליו.
בשונה מהמחשבה המקובלת, היהדות שוללת לחלוטין את ההליכה אל הקצוות. היא מעודדת את האיזון הנכון ומכוונת אליו. היא רואה את ייעוד האדם ותכליתו בשילוב מקסימלי בין הגוף לנשמה.
היהדות, בשונה מדתות אחרות, אינה מגנה את הגוף ואינה מדריכה להזניח אותו. המטרה היא להביא את הרוח ואת הגוף לשלמות מקסימלית. לכן, ההליכה לכיוון הרוח על חשבון הגוף היא החטאת המטרה, והיא גם נקראת חטא.
היהדות, בשונה מהנצרות והאיסלאם, אינה מעודדת את ההתנזרות. היא גם לא בזה ליצר האנושי. היהודי האידיאלי הוא דווקא הנשוי ולא הפרוש, זה המעורה בחברה האנושית, ולא זה ה"משורר בין ההרים"…
התורה מאפשרת נזירות, אך אין זו נזירות קבועה אלא רק לשלושים יום. מלבד זאת, אין זו נזירות מוחלטת, אלא רק משתיית יין, מתספורת ומטומאת מת, ולמרות זאת, גם נזירות זו נחשבת לחטא. זוהי החטאה של מטרת האיזון. הליכה אל הקצוות…
וכך ביאר הרמב"ם, המורה הגדול, בספרו "שמונה פרקים" את הקו המבוקש: "וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו. כמו שהעיד עליה יודעה: 'תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי' (תהילים ט', ח'), לא זכרה דבר מזה. ואמנם, הכוונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצע, יאכל מה שיש לו לאכול בשיווי (באיזון) וישתה מה שיש לו לשתות בשיווי, ויבעל מה שמותר לו בשיווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה. לא שישכון במדבריות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשיער, ולא שיענה גופו. ונאמר בנזיר: וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש' (במדבר ו', י"א). ואמרו רבותינו ז"ל: 'וכי על איזה נפש חטא זה? – אלא על שציער עצמו מן היין', והלא דברים קל וחומר, מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה… ובדברי נביאנו וחכמי תורתנו ראינו שהיו מכוונים על השיווי ושמירת נפשם וגופם…."
הרמב"ם מצביע בספרו "שמונה פרקים" על עיקרון "שביל הזהב", מסלול המייצג הרבה יותר מגישה פסיכולוגית והבנה כללית בנפש האדם. בעיקרון "שביל הזהב" גנוזות התכלית והשלמות היעודית של כל בני אנוש!
מן הראוי להדגיש: גם ההשקעה בגוף על חשבון הנשמה הינה אובדן האיזון הנכון. גם היא נחשבת להחטאת המטרה. אולם כאן מתעוררת בעיה של ממש. החיים במסגרת עולם החומר חושפים את האדם לחוויות רבות מאד בממד של הגוף, הרבה יותר מהחשיפה אל החוויות בממד הנשמה. רוב העשיה האנושית בחיי היום יום השיגרתיים באה לידי ביטוי דרך המישור הגופני, הפיזי והחומרי. אדם אוכל, שותה, ישן, מתרחץ ועוד ועוד, יש כאן רצף של חוויות ועשיות של הגוף. אם כן, כיצד ניתן לצפות לאיזון?
גם כאן מציגה התורה את גישת האיזון האופטימלית, וכך היא אומרת: היחס שבין הנשמה לגוף דומה מאד ליחס שבין הרוכב לסוסו. תפקידו של הרוכב הוא לדעת להתמזג עם תנועות הסוס, אך עם זאת לשלוט בו שלטון מוחלט. במושגים של גוף ונשמה, מדובר בהחלטה של הסוס והרוכב שלא לנוע האחד ללא זולתו. לכל מקום שהולך הסוס ירכב עליו הרוכב. ולכל מקום שילך הרוכב, יעשה זאת יחד עם הסוס…
לדוגמא, האדם צמא וזקוק לכוס מים קרים. ההנאה הפיזית מכוס המים היא הנאה "סוסית". יתכן, ששתיית הכוס תהיה חוויה של ה"סוס" בלבד. כאן ניתנת הזדמנות לרוכב להתערב ולבקש חוויה משלו. הוא נוטל לרגע את כוס המים מהסוס ומשתמש בה כדי לתקשר דרכה עם הייצרן שלה…תחילה הוא מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו". מתרחש כאן תהליך של טרנספורמציה. לקחת חוויה של גוף, ולאזן אותה לחוויה של נשמה.
בנקודה זו באה היהדות ומנסה לאזן כל חוויה "סוסית" לחוויה של רוכב. כמעט בכל הזדמנות כשהרוכב מצטרף לחוויה ה"סוסית", הוא יכול לתרגם חוויה זו ולהעניק לה ממד רוחני עמוק באמצעות התבוננות ואמונה.
ניטול לדוגמא את ברכת "אשר יצר". זוהי הזדמנות להתפעל מהתפקוד המדהים של גוף האדם ומערכת העיכול. אם האדם היה יודע באופן מפורט מה עובר על האוכל מהרגע שבו הוא מוכנס בשלווה אל הפה ועד שהוא פורש, הוא היה מתקשר לכל הקרובים והידידים שלו כדי להודיע שהכל עבר בשלום… גוף האדם הוא מכונה שלא תאמן…
האם אין זו הזדמנות להרים עיניים ולהתפעל מהייצרן של המכונה המופלאה הזו? "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך, אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות".
לכל תהליך גופני יש קשר לתהליך נשמתי, וגם להפך, לכל תהליך נשמתי יש קשר לתהליך גופני.
אידיאל זה של החיבור המושלם בין גוף לנשמה אינו מהווה רק את תכלית וייעוד החיים, הוא בעצם שורש החיים עצמם. הוא גם סוד ה"אל-מוות" – היהדות מרבה לדבר על המוות כתהליך מצוי ולא כתהליך רצוי, כמצב זמני ולא כמצב קבוע.
המורה הגדול, הרמב"ם, חיבר חיבור קצר ותמציתי המפרט את שלוש עשרה יסודות האמונה, והוא נקרא: "שלושה עשר עיקרים להרמב"ם". העיקר הי"ג קובע: "אני מאמין באמונה שלמה, שתהיה תחית המתים, בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו". ישעיהו הנביא מתנבא על אחרית העולם ואומר: "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". (ישעיהו כ"ה, ח')
תחיית המתים והפסקת המוות לנצח אינם נסיון מטאפורי להציג את ה"הפי אנד" של הסיפור האנושי. תחיית המתים היא הייעוד המדוייק של מערכת זו הנקראת אדם ועולם. למעשה, היא החוליה המחברת את השרשרת אל נקודת ההתחלה שלה.
כדי להבין את תחיית המתים עלינו להבין מהו מוות, וכדי להבין מהו מוות עלינו להבין מהם חיים.
החיים הם תהליך של הרכבת ניגודים, "עפר מן האדמה" בצירוף "נשמת חיים" יוצרים אדם חי.
לאור הגדרה זו, נתקדם צעד נוסף ונקבע כי המוות הוא תהליך של הפרדה. כל המורכבים חוזרים אל יסודותיהם – העפר חוזר אל מקומו והרוח שבה אל מקומה. וכך כותב שלמה המלך, החכם מכל אדם בספר קהלת: "וישב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה…" (קהלת י"ב, יז')
המוות לא היה כלול מלכתחילה בבריאת האדם והעולם. האדם נברא כה מוחלט וכה שלם, עד שלא היתה קיימת לגביו מציאות של הפרדה. החיבור בין החומר לרוח היה מוחלט ונצחי, אלא שאז התחולל "חטא עץ הדעת". אדם הראשון החטיא את המטרה, והאיזון הופר!
ויותר מכך, עוד לפני שחטא האדם נאמר לו במפורש: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז) -באותו רגע הוא הפך לבן מוות. המחלה הקשה והכואבת בעולם היא המוות, והיא תוצר של חוסר איזון. האדם, הפר את האיזון שבתוכו והשפיע בכך על המאקרו כולו – "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג', י"ז). החיסרון והרע הנמצאים בעולם נובעים מחוסר האיזון שנוצר בימי בראשית, בחטא עץ הדעת.
אולם, עם זאת, העולם והאדם חייבים לחזור אל נקודת ההתחלה, אל השלמות הנצחית! תחיית המתים היא השלמות האידיאלית, שבה הנשמה והגוף שבים ומתאחדים לנצח.
לאור הגדרה זו קל להבין מהי המשמעות של אותו מאמר חז"ל המספר על עשרה אנשים שאף פעם לא מתו… הידוע והמפורסם שביניהם הוא אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה. אותם עשרה מיוחדים הצליחו במהלך חייהם להגיע לאיזון מוחלט בין גוף לנשמה, ולכן שוב הם אינם בני מוות. הם שייכים לעולם החומר ולעולם הרוח גם יחד. במערכת החיבור שהם יצרו לא קיימת אפשרות של הפרדה.
גם השכר האמיתי הניתן בעבור העמל והעבודה הנעשים בעולם הזה יבואו אל שלמותם רק בשוב הנשמה אל הגוף – בעידן תחיית המתים. וכך כותב גאון תורת הנסתר, הרמח"ל, בספרו "דרך ה'": "והנה, לפי שורש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו, זמן קיבול השכר הוא אחר התחיה בעולם שיתחדש, והאדם יהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא".
אולם יש לדעת, שגם תחיית המתים אינה תהליך של שלמות אוטומטית בלתי מותנית. היא בהחלט מותנית בשאלה: "מה עשית במהלך חייך כדי להביא לחיבור זה?" וכך ממשיך וכותב הרמח"ל שם: "אולם יבחנו האנשים, ותתחלף מדרגתם ומעלתם, כפי השיעור מה שטרחו בעולם העבודה. וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלמות. כי כפי השיעור הזה תזדהר הנשמה בעצמה. ותאיר בגוף ותזככהו. ויקנו שניהם יקר ומעלה".
כאן נוגע הרמח"ל בעוצמה אדירה בייעוד החיבור עצמו וכותב: "ויהיו ראויים להתקרב אל האדון ברוך הוא ולאור באור פניו ולהנות בטוב האמיתי!!!" מסתבר, כי חיבור אידיאלי זה הוא הכלי היחיד המאפשר את העונג העילאי והאין סופי של הקירבה האלוקית.
העונג האין סופי הוא התכלית הפנימית של יצירת השלם העולה מבין הניגודים – אדם!!!
עתה צפה ועולה מאליה השאלה: מהו המתכון המומלץ לחיבור נכון ולאיזון מושלם בין גוף לנשמה? האומנם קיים מתכון כזה?
כאן חושפת בפנינו "תורת הנסתר" סוד מרתק. הנשמה היא לא רק השורש החיוני של הגוף באופן כללי, אלא היא גם שורש של כל פרט ופרט בגוף. במקביל לגוף הגשמי הפיזי קיים מבנה דומה נשמתי, רוחני ומטפיזי. בהתאם, היחס שבין הנשמה לגוף הוא בכל איבר וגיד שיש בגוף האדם.
בגוף הפיזי יש 248 איברים. גם במבנה הנשמה הרוחנית יש 248 איברים. בגוף הפיזי יש 365 גידים, וגם במבנה הנשמה יש 365 גידים. ביחד הם 613. התפקיד האנושי עלי אדמות הוא לקשור ולחבר בין 613 חלקי הגוף לבין 613 חלקי הנשמה. למען מטרה זו קיבלנו מהייצרן 613 "תרגילים" – את תרי"ג (613) המצוות, 248 מצוות עשה כנגד 248 האיברים ו365- מצוות לא-תעשה כנגד 365 הגידים.
וכך כותב רבי חיים ויטאל, תלמידו של המקובל האלוקי האר"י הקדוש מצפת: "והנה נפש הטהורה כלולה מתרי"ג איברים וגידים. ואמנם המזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצוות, כדמיון תרי"ג אברי הנפש גם הם, וכל איבר מן רמ"ח (248) איברים ניזון ממצוה פרטית המתייחסת לאותו איבר…"
"כיצד לחיות?" – "ושמרתם את חקתי ואת משפטי, אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה') – בורא החיים גילה לנו גם כיצד למלא את החיים. דל הוא כלי חיינו מכדי להכיל את כל התוכן העצום אשר הבורא נותן לנו כדי למלאותו. אולם כל פינה בכלי זה מלאה וגדושה במחשבה, בדיבור ובמעשה. אין רגע פנוי בחיי התורה (מתוך מבוא לספר עלי שור חלק א').