מקורו של הביטוי, בדיני ימי החנוכה. כאשר חכמינו תיקנו את מצוות הדלקת הנרות לציון הנסים וההודיה על הנפלאות, קבעו זאת בצורה חריגה, שלא מצאנוה במצוות אחרות: מלכתחילה, קבעו בה רמות שונות!
הרמה הבסיסית, המינימלית היא "נר – איש וביתו", נר אחד לכל הבית, בכל יום מימי החנוכה. רמה גבוהה יותר, "המהדרין" – נר לכל אחד ואחד מבני הבית. הכוונה לנר אחד בכל לילה. "המהדרין מן המהדרין" זו הרמה הגבוהה ביותר: "מוסיף והולך". בלילה הראשון נר אחד, בשני שניים, בשלישי שלשה, עד לשמונה נרות באחרון הלילות.
אמנם, נכון: בפועל, נוצרו בעם ישראל רמות שונות של הידורים במצוות. וככלל, רואים אנו שככל שהאדם מתעלה יותר ביראת שמים, בלימוד תורה ובשמירת מצוות, הריהו נוטה יותר להידורים במצוות ולחומרות יתירות: מהדר אחר בשר "חלק" ("גלאט") ואינו מסתפק ב"כשר" גרידא, מחלק את מטבחו לשתי יחידות, עם שני כיורים, ליצור הפרדה מלאה בין "בשרי" ל"חלבי". קונה מזון בהכשרים מהודרים ועוד ועוד.
נשאלת השאלה: מהו מקורן של החומרות וההידורים? אם זה "כשר" – זה כשר לכולם, אם לא – יאסר על כולם?
נספר סיפור מאלף מן המדרש: רבי שמעון בן שטח, עני מרוד היה. למחייתו, עסק בגידול פישתן, עיסוק מתיש ששכרו מועט. אמרו לו תלמידיו: "נקנה לך חמור", תהיה לסבל! הנה, באלו תנאי חיים למדו קדמונינו, והיו למלאכים! הסכים. הלכו וקנו חמור מערבי אחד. ניקו וקירצפו את ריתמתו שהשחירה ובלתה – ומצאו שמשובץ בה יהלום! באו ואמרו לרבם: "רבי, מעתה לא תצטרך עוד לעמול בפרך ותהיה פנוי ללמוד תורה!" שאל: "מדוע, מה אירע?" סיפרו לו על היהלום שמצאו. אמר: "לכו והשיבוהו לערבי. חמור רכשתי, יהלום לא רכשתי!" התאכזבו וקראו: "אבל רבי, מדוע? על פי הדין, גם הריתמה שלך!" אמר להם: "וכי סבורים אתם, ששמעון בן שטח אץ להעשיר? שמעון בן שטח אינו מבקש, אלא שיתקדש שם שמים על ידו!" הלכו והחזירו את היהלום לערבי, שלא ידע כלל על קיומו. נרעש וקרא: "ברוך אלוקי שמעון בן שטח!"
רבי שמעון בן שטח נהג באופן של למהדרין מן המהדרין.
הוא אשר אמרנו: כל אחד מהדר, תלוי רק במה. הוא מהדר, במה שחשוב ומרכזי בעיניו. אם כן, מה מרכזי יותר, מאיר ונפלא, משולחן השבת. איך לא נהדרו במפה צחורה ובמפית חלות נאה, בפמוטים ובפרחים? בגביע כסף לקידוש? איך לא נקשט את הסוכה במגזרות ושרשראות?
עתה נבין מדוע פרשו חז"ל את הפסוק: "זה א-לי ואנווהו" בשתי משמעויות. אנווהו – מלשון נווה, "אבנה לו בית מקדש", ומלשון נוי, "אתנאה לפניו במצוות". שתי המשמעויות קשורות זו בזו. אם בונים "בית מקדש", שהוא המרכז הרוחני הממקד ומאחד את העם סביבו – אם הרוחניות היא במוקד ובמרכז, אזי מתנאים לפניו במצוות!
זה סוג אחד של ההידור, הנוי וההדר במצוות. קיים סוג שני, להדר ולצאת ידי כל הדעות, אף ידי המחמירים יותר. ניקח לדוגמה את הבשר ה"כשר" מול הבשר ה"חלק". בשר שנשאלה שאלה לגבי כשרותו, והרב הכשירו לאור דעת רוב הפוסקים, אבל יש דעות המחמירות ומטריפות, הרי זה "כשר", אבל אינו "חלק". אף כאן נשאל: אם זה כשר, מדוע להחמיר? נעזר אף כאן במשל:
אדם עמל בפרך, חסך לחם מפיו כדי לחסוך לעת זקנה: כשהצטבר בידו סכום נאה, פנה אל הבנק. הפקיד שטח בפניו את האפשרויות: יש קופת גמל סולידית. התשואה מובטחת, אבל היא צנועה, מזערית. לעומת זאת, תוכל להשקיע במניות ולהרוויח בתוך ימים הון תועפות. אבל… זהו הימור, תיתכן מפולת, ותיוותר ללא פרוטה… לא, החליט האיש, לא אסכן את קיצבת הזיקנה. השקיע בקופת הגמל ויצא מן הבנק. בדרכו נתקל בדוכן של "מפעל הפיס" ועליו שלט ענק: "הפרס, השבוע – עשרה מליון!" ניגש, ועמד בתור.
מדוע? האמנם סיכוייו לזכות בפרס הגדול גבוהים מן הסיכון שבנפילת המניות? מדוע שיבחר בהשקעה הבטוחה, ואילו כאן בחר בהפסד הכמעט בטוח של דמי הכרטיס?
התשובה פשוטה: שם, עמד לסכן את כל עתידו, את כל חסכונותיו. עבורם לא יטול אף סיכון מזערי. וכאן, אינו מסכן אלא חמישה שקלים…
זו גם התשובה בענייננו. נכון הוא, שרוב הפוסקים מקילים, ורוב הסיכויים שהלכה כמותם, והבשר כשר. אבל קיים סיכון, מזערי אומנם, שלא כך הוא. האם נסתכן?
תלוי, מה ערכה של המצוה בעיניו ומהי חומרתה של עבירה. אם היא, חלילה, דבר זניח, כאותם חמישה שקלים – נסתכן בנקל, בשויון נפש. נסמוך על כל שלט "כשר", נקנה תפילין "פשוטות". אך אם מבינים אנו שהמצוות הן "החסכון" הבטוח ביותר – לא רק לעת הזיקנה, אלא לכל חיי הנצח – לא ניטול כל סיכון!
נשוב לנושא המאמר, לימי החנוכה, בהם מציינים אנו את נצחון העם היהודי על היוונים. נזכור, שהיוונים לא דיכאונו ולא התנכלו לנו. הם ביקשו שנוותר על ייחודנו, על התורה והמצוות. עבורן, הפקרנו את כל השאר ויצאנו למלחמת אין-ברירה. מעטים וחלשים כנגד רבים וחזקים. ניצחנו בחסדי שמים, ועל כך אנו מודים.
אם כן, הרי מלחמה זו מבטאת את מרכזיות המצוות בחיינו ואת הבנת ערכן. בדין הוא, איפוא, שחכמים יתקנו לנו שנציין את הניצחון והניסים באפשרות של הידור, והידור בהידור, שהעם כולו – כאיש אחד – יבחר ויאמץ את ההידור מן ההידור, במטרה להדגיש את הבנת ערכה של מצות נר חנוכה.