_x000D_

אחת המחלוקות העקרוניות בין פרויד לתלמידו פרנקל עסקה בתמצית שיטתו של פרויד: מהו האדם? לדעת פרויד, האדם הוא מכונת יצרים המסתתרת מאחורי נורמות, עכבות חברתיות וכיוצא באלה. לטענתו, אם תיווצר הזדמנות, שבה יוכנס האדם ל'סיר לחץ', אשר יאלץ אותו להשיל מעליו את כל מה שאינו הוא באמת, ניווכח שהוא לא יותר מאשר בעל חיים, נטול בחירה, הפועל במסלול ידוע של יצרים. שם יתגלה האדם בכל כיעורו.

מנגד, טען פרופ' ויקטור פרנקל: האדם הוא בעל בחירה, ו'סיר לחץ' מתאים, רק יחדד זאת.

זו היתה רק שאלה של זמן. לא חלף זמן רב, ו'סיר הלחץ' הגיע. מפעפע בכוחות אדירים של רוע ואכזריות שטנית, השואה. המטרה היתה להשמיד את היהודי, אך לפני כן, להשפילו ולגזול ממנו את כבודו ואת אנושיותו. לרוצחים היו דרכים רבות ומגוונות כיצד לעשות זאת. פרנקל, הפסיכולוג היהודי שעבר את מאורעות אושוויץ האיומים, וראה את האדם כפי שהוא, ללא מסכות, מביא את מסקנותיו בספרו: 'האדם מחפש משמעות':

"זמן רב מדי – למעשה, במשך חמישים שנה – ניסתה הפסיכיאטריה לגרוס שרוח האדם היא מנגנון בלבד.

במחנות הריכוז – במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה, ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלו גנוזות באדם. איזו מהן יגשים? דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים.

דורנו דור ריאליסטי הוא, כפי שלמדנו לדעת, מה הוא האדם באמת. אחרי ככלות הכול, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגזים של אושוויץ, אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גאז אלו ועל שפתיו תפילת שמע ישראל".

עד כאן דבריו של פרנקל.

לסיפורי השואה יש מאפיינים משלהם, רובם רוויים כאב ויגון, וחלקם פרשיות הישרדות וגבורה מתוחכמים. אך יש גם סיפורים שונים. תבחנו בעצמכם…

חייהם של הנאצים שומרי המחנות היו מלאי הומור. האסירים סיפקו להם אינספור משחקי התעללות. אחד האהובים עליהם ביותר, היה האכזריות הבאה: הנאצי היה זורק פרוסת לחם לעבר קבוצת יהודים גדולה. והם, מזי הרעב, שכל חלומותיהם ודמיונותיהם סבבו סביב האוכל, התנפלו, דחפו, ואף רמסו את כל מי שניסה להגיע לפניהם אל הלחם.

הנאצים אהבו את המחזה הזה. הם נהנו לראות כיצד היהודי, הבנקאי המכובד או המדען החשוב של אתמול, משיל מעליו את כבודו האנושי, ורובץ על הרצפה כשהוא מחפש נואשות פירור לחם – חה… חה… חה…

לא כולם היו כאלו. היו מועטים שהעדיפו לרעוב ולשמור על כבודם. לא לתת לרוצחים להתענג על הכבוד היהודי המושפל. כזה היה גם אותו יהודי הדור צורה, שעליו מספר סופר השואה משה פראגר (שנבחר לכתוב את הערך 'אנטישמיות' באנציקלופדיה העברית):

רב יהודי זה, הזכיר לחבריו האסירים בהתנהגותו האצילית את היותם בני אדם. הוא היווה עבורם את התקווה ואת העובדה שהיהודי שונה ממה שמרצחיו ניסו לראות בו.

אך יום אחד, מספר הניצול, השבר הנורא הגיע. הנאצי זרק כמה פירורי מרגרינה. זה לא היה רק מעדן, אלא מעט שומן, שמשמעותו תוספת חיים. המחזה המזוויע חזר על עצמו. אלא שהפעם, למרבה החרדה, אף הרבי האציל, כן, אף הוא, נדחף ונרמס כדי לזכות במרגרינה. הנאצי שהבחין בחידוש, נהנה וצחק בכל פה. קח לך עוד ז'יד ארור, קרא לעבר הרבי, וזרק לו פירורים נוספים. ואני עם מעט מחברי, מספר הניצול, ליבנו נחמץ מבושה ומכאב על התרסקות התקווה שהרבי נטע בליבנו. כי אם אושוויץ הכניעה אותו, מה הסיכוי שלנו להיוותר עם צלם אנוש…?

כך נכנסנו לצריפי השינה שבורי גוף מהעבודה וליבנו מרוסק. כשאך הסתלקו הנאצים, והרבי, זה שכל כך אכזב אותי, קם, פניו זורחות משמחה, ובקול חרישי הוא קרא: "אחים יקרים, חנוכה היום! הבה נדליק נרות חנוכה!"

בזריזות שלא תאמה את חולשתו, קפץ מהדרגש, הוציא בזהירות את המרגרינה, כמו יהלומים, ותלש כמה חוטים מבגדו לפתילות. אסיר אחר הקריב כפתור מפח שהיה לו, והרבי שם עליו בחרדת קודש את ה'יהלומים' והדליק את הלהבה הדקיקה…