_x000D_
כי האדם עץ השדה, זה ודאי. השאלה היא: איזה עץ? האם עץ ארז שבאה רוח סערה ועוקרתו ומשליכתו על פניו, או קנה סוף הנוטה את שכמו לסבול כל רוח, מתכופף ומודה לקב"ה שגבו מוכן להתכופף?
האם הוא עץ שכל רוח מטה אותו לאותו צד, עיניו כלפי מטה לראות את העשבים הגדלים למרגלותיו, או סנה המודה לקב"ה על כל סנטימטר של עץ שהעניק לו במתנה?
האם הוא עץ שכל רוח מטה אותו לאותו צד שהרוח נושבת, וכאשר נחה הרוח, הוא חוזר למצבו הקודם?
איזה עץ הוא האדם?
עולם ה"מדברים" מלא עצים – אנשים עקורים, שהרוח עקרתם והשליכתם על פניהם, והם שוכבים בחוצות בלי שמישהו ישים לב אליהם. אט אט מתייבשים השורשים, והם הולכים ובטלים מן העולם והופכים לעצי הסקה. וראו, כיצד כל אדם מסיק בהם את תנורו.
אתה רואה אנשים כאלה, עצי השדה, שאך לפני שעה עדיין עמדו זקופים גאיונים, מסתכלים בעולם מצמרתם המקיפה, ואינם שומעים את רוח העולם שלרגליהם. והם רואים עצמם נבדלים מכל העולם, וכל מה שקורה למטה מעשרה טפחים אינו מעניינם, והשיחות מתנהלות בין צמרת לצמרת. אפשר שגם הגזע אינו מורשה לשמוע על השיחות המתנהלות למעלה.
וכעבור שעה, התכופף העץ מחמת איזו רוח ומנשק את העפר שלמרגלותיו, וכעבור שעה נוספת הוא מתכופף לצד השני, כאשר באה הרוח מהצד השני ומשוחח עם העפר שלרגליו מצדו השני.
והרוח מצטחקת.
איכה התכופף הארז הזה, היכן גאוותו והיכן צמרתו? כמה אנשים מתפרנסים על הכפיפות, על כך שהם יודעים לאיזה צד יש להתכופף בשעה המתאימה, באיזה צד הרוח נושבת.
אנשים אלה מרגישים כבר יומיים קודם לכן בסערה העומדת להתחולל, והם מקדימים ומרכינים את ראשם בפניה. וכאשר היא מגיעה בזעם ובחרון אף, הוא מקבל אותה בכפיפת קומה ובקידה. והיא יודעת, הסערה, כי אין כאן במי להלום.
וכשוך הסערה, שוב מתיישר האדם הזה ומחייך חיוך של הנאה: התגברתי על המכשול כי חכמתי עמדה לי…
וכך עוברים עליהם החיים. וכך עוברים עליהם פגעי הזמן. והם אף פעם אינם נפגעים. לכל היותר הולמים ענפיהם בעצים האחרים שאינם יודעים להתכופף, כאשר הם, המתכופפים, נוטים לארץ.
איזה סוג של עץ אתה?
האם עץ מהגוני העומד ביופיו ובשלמותו ימים רבים, אינו נכנע לתכתיבים ביתיים, אינו נכנע לכל תולעת ואינו מתפורר פתאום. או עץ אלון פשוט שאינו סובל לא קור ולא גשם, היודע להתגאות כשהוא נטוע עמוק באדמתו. ומשנעקר משם, הוא מאבד את השליטה על עצמו, מתקמט, מאבד את פרצופו, ואחר כמה שנות חיים של ניוון – מתפורר.
האם ידוע לך ייעודך?
רהיט של כבוד, שולחן מלכים, במה של נואמים ודרשנים, כינור בידו של אמן מפורסם, גילופים מצטעצעים בחלונות ראווה של חנויות מובחרות. או מלונה לכלבים, דיור לבהמות, גדר שבין חצר לבין הרחוב, המתכופפת בעודה צעירה, הכורעת תחת נטל היושבים עליה בבטלה.
אולי ספסל בודד בפינת הגן העירוני, משתחק מישיבה של בטלנים ויושבי קרנות, הנתחב בין עצים ומסתיר את פניו בעלי השלכת. פוי, אומר האדם המבקש להתיישב עליו. איזה לכלוך!
או, ארון קודש בבית כנסת צנוע, החובק את העיירה על צרותיה ועל אנחותיה, השומע את הבכי המוסתר עדיין בפנים הלב של המתפלל לידו. עץ שהתעלה והתקדש והפך למרכז הכמיהה של אלפי אנשים. אלה המבקשים מפלט כאשר מחביאים את ראשם בפרוכת שעל גביו.
וכשהוא נזכר בעברו, והנה אין לו כלל במה להתפאר. עץ היה, בעילום שם גדל בין אלפי עצים כמוהו. אף אחד לא העיף בו עין מעולם. שנים על גבי שנים עמד נטול הבעה, רק למד לקוד לעבר הרוח, לשוחח מפעם לפעם עם שניים שלושה מחבריו הסמוכים לו. אחר כך למד להתפלל תפילה מיוחדת לעצי היער. אחר כך, כשגדל יותר, למד להתבונן בשמים ולקבל את הרעפת הגשם בברכה.
וכשנטלו אותו משם, התאנח מרה. הוא לא חלם שיגיע ביום מן הימים למקום מכובד כזה. והרי הוא עומד בבית הכנסת הצנוע, וכולם קדים לו. והוא סופר את הפסיעות של האנשים הנכנסים לבית הכנסת בדחילו וברחימו, והוא מרטיט כולו, כשהוא יודע שעיני כולם נשואות אליו. כי האדם…