מאז ומתמיד היו בעם פילנטרופים, עשירים שתרמו מהונם למען מטרות נעלות ללא כוונות רווח. עם ישראל ידוע בעולם כולו גם כיום במספר הגדול יחסית של תורמים. תופעה זו מבטאת את רוח העם. חכמינו אמרו שהיהודים ניכרים בשלושה סימנים: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
קיימים מניעים שונים המביאים לנדיבות לב של התורמים. לעתים מעורבת בנדיבות הלב מנה של אנוכיות ושל רדיפת כבוד ופרסומת, ולעתים הכוונה היא טהורה, ללא שמץ של אינטרס אישי.
מן הראוי להתבונן בכך שגם אם הרצון לתת ולהעניק נובע מרחמנות, יתכן שיותר ממה שהתורם מעניק טובה לנזקק, הוא גומל טובה לעצמו. אנשים רבים נתקפים בנקיפות מצפון למראה עוני. על ידי תרומתם לעניים הם מבקשים, בין היתר, להרגיע את מצפונם. מובן, שאנוכיות זו היא חיובית ומבורכת, וירבו כמותה בישראל, אולם מנקודת הראות של השלמות, אנשים אלו עדיין לא הגיעו לשלמות מוחלטת. הם נותנים מפני שהם חשים בהכרח לתת. קיים גורם חיצוני המחייב אותם להרתם ולפעול למען הזולת. ללא אותו הכרח הנובע מבחוץ, יתכן שהונם היה נותר טמון במעמקי כיסם.
גומל החסד האמיתי והמובחר הוא מי שנותן מתוך רצון כנה להיטיב עם הזולת. חכמינו מספרים על שליט רומאי ששאל את רבי עקיבא: "אם א-לוקים אוהב את העניים, מדוע אינו מפרנסם?" מכיוון שאין כל מניעה מצד הבורא הכל יכול לספק לעניים את כל צרכיהם, בלא שיזדקקו לעזרתם של אחרים, ואינו עושה זאת, מדוע נהיה אנו רחמנים יותר ממנו?
תשובתו של רבי עקיבא היתה: "כדי שנינצל בהם מדינה של גיהנום". רצון הבורא הוא שהעניים יקבלו את צרכיהם באמצעות אחיהם העשירים. באופן זה הם מזכים את העשירים. העניים מעניקים להם הזדמנות מעשית להוציא מן הכח אל הפועל את הרצון להיטיב לזולת.
מן הראוי להוסיף ששאלתו של הנציב הרומי נבעה מהשקפת עולמו. לדעתו, הרכוש הנתון בידי האדם הוא שלו, והוא מיועד לפיתוח נהנתנות ולצבירה בלתי פוסקת של עוצמה ושלטון חומרי. בעניים הוא רואה אנשים הלוטשים עין על ממונו שלו, שלא בצדק. רצונו למנוע מהם מלגעת בקצה קצהו של עושרו. הוא מדבר על מעמדות שברא ה' בקרב בני האדם. העשירים ניצבים לבדם והעניים לבדם, ואין כל זיקה ביניהם. הרצון להרחיק את העניים מתחומו הוא המדבר מתוך גרונו.
השקפתו של רבי עקיבא נובעת מנקודת מוצא שונה לחלוטין. החיים נוצרו לא לשם נהנתנות, אלא לשם מילוי תפקיד. גם הרכוש הוא חלק מתפקיד זה. ה' מעוניין שיעניקו את חלקו לעניים, שיצילו אותם מחרפת רעב, ועל ידי כך האדם הנותן מתעלה ומגיע לפסגות של הטבה ושל קירבת אלוקים.