_x000D_

הפסוק "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה, ד') אינו מטפורה. אין בו רמז, ולו הקלוש ביותר, המתיר לאדם לחיות על חשבון הקופה הציבורית… הפסוק עוסק בשור של ממש, בחמור ובשאר בהמות, העוסקות במלאכתן, שפיהם זמום ולבם להוט באותה שעה אחרי התבואה, הנידושה תחת כפות רגליהם. על כן הזהירה התורה: לא לחסום את פי השור, תן לו לאכול כאוות נפשו בעת הדייש.

מצווה זו הינה חלק ממצוות "צער בעלי חיים". מצווה, הבאה לפתח מודעות כלפי רגשותיו וצרכיו של מי שהוא מחוצה לנו, יהיה זה אדם או בעל חיים "וזה הדרך, ראוי ילכו בה עם הקודש הנבחר" (החינוך, שם).

מחובה זו מסתעפת גם ההלכה הבאה:

"אסור לו לאדם שיטעם כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים י"א, ט"ו) ורק אחר כך: "ואכלת ושבעת" (מסכת גיטין דף ס"ב, א').

מוטלת חובה על האדם לדאוג תחילה לנתונים למרותו, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.

הביצוע המעשי, בו הצטיינו גדולים וטובים בעם ישראל, הוא המעניק למילים אלו עומק ומשמעות. הנה, נעלם פעם רבי דוד מלעלוב, אחד ממאורות החסידות, מבית המדרש, בראש השנה לפני התקיעות. חסידיו דאגו לו, הלכו לחפשו בביתו ולא מצאוהו. לבסוף, גילוהו עומד באורווה הצמודה לאכסניית העיר, מאכיל את הסוסים.

"ראיתי את הסייסים טרודים בבית הכנסת בתפילתם, ובוודאי שכחו להאכיל את סוסיהם ולהשקותם. נטלתי, איפוא, מצווה זו על עצמי".

אך העובדה הבאה, חדה, חריפה ומרגשת, התרחשה בימי השואה, ומצאנוה באחד מספרי הזכרונות מתקופה אפילה זו. היה זה בתחנת הרכבת של נייטרא, בסלובקיה. עמדה שם רכבת, שפניה היו מועדות לאושוויץ. מתוך אחד הקרונות, הדחוסים במשא אדם, בקעה קריאתו של נידון להשמדה, אל רעהו, הניצב על הרציף:

"השארתי בבית תרנגולות. הן לא אכלו ולא שתו מאז שעות הבוקר. עשה עמי חסד, לך להאכילם ולהשקותם. הלא 'צער בעלי חיים' הוא איסור מן התורה'".

מן הפסוק בתורה – ועד לתחנת הרכבת בנייטרא, מערבות מואב בהן נאמר הציווי ועד לדרך לאושוויץ, מצוי קו ישיר – מחנך לאהבת עולם ואדם, ועד ליישומו – בתוך גיהנום השנאה הגדול ביותר שידעה האנושות.