_x000D_
אפילו אדם שלעולם לא ישלח ידו ברכוש רעהו, יראה היתר לעצמו להרים בלא פקפוק חפץ שאבד לזולת ברחוב. לא בכל מקרה יחזירנו לבעליו, אף לא יטרח לחפשו, גם לא אם האבידה נושאת סימני זיהוי כלשהם. נסיבות "מקילות": אין המאבד הזר מוכר לו. ברור, אם ימצא שעון של קרוב משפחתו, ידידו, או מכרו, ישיבנו ללא דיחוי. אולם, אבידתו של פלוני הזר?
יושם נא לב לסגנון האישי, המחנך, של הפסוקים הפונים אל רגש האחווה: "לא תראה את שור אחיך… והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך… ואספתו אל תוך ביתך… עד דרוש אחיך אותו והשבות לו… וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך… לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב, א'-ג'). (חמש פעמים מוזכרת במצווה זו המילה "אחיך"), כדי לרמז ולהורות: פתח בקרבך את התחושה שכולם הם "אחיך", כי אז – לא תוכל להתעלם מאבידת האח.
חובת השבת אבידה הינה רחבה יותר ממה שמשתמע ממנה במבט ראשון. בפסוק הראשון נאמר: "השב תשיבם" (שם, א'). כפל מילים זה מצביע על הדרישה הבאה:
"החזירה וברחה, החזירה וברחה – אפילו ארבע או חמש פעמים, חייב הוא להחזירה, שנאמר: 'השב תשיבם'" (מדרש ספרי מ"ו).
אין להסתפק, איפוא, בהשבה חד פעמית. אותה פרה, אם היא נמלטת פעם נוספת מרפת בעליה ואנו מצאנו אותה, מוטלת עלינו חובת השבה כבפעם הראשונה. אף כי החובה מתנגשת בטענה, הלוחשת בלב: "שישמור עליה טוב יותר!" מצווה זו מלמדת שעל כל אדם מוטלת אחריות מסויימת לקיום רכושו של הזולת ולשלימותו.
ועוד לימוד.
בפסוק השני מיותרות שתי המילים הבאות: "והשבותו לו". די היה לכתוב לציין: "עד דרוש אחיך אותו" והייתי יודע כי חלה עלי חובת השבה. למדו מייתור מילים אלו שאין על המוצא להאכיל את הבהמה שמצא מכיסו שלו. מאידך גיסא, לא יתכן מצב בו יזין אותה וביום השבתה לבעליה יגיש לו גם חשבון הוצאות. הלכה אחרונה זו מסדירה את הבעיה. הוצאות הבהמה שנמצאה תבואנה מן ההכנסות הבאות מגופה, ולא – תימכר, והכסף יישמר לזכות הבעלים החוקיים.
במדרשי חז"ל מובאות דוגמאות רבות לרמת ביצוע מעשית של מצווה זו.
"מעשה ברבי פנחס בן יאיר, שהיה דר בעיר אחת בדרום, והלכו אנשים להתפרנס שם. והיו בידם שתי סאין של שעורים, והפקידו אצלו, ושכחו אותן, והלכו להם. והיה רבי פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה, ועושה אותן גורן וכונסן. אחר שבע שנים הלכו אותן חברים לשם לתבוע אותן, מיד הכיר אותם רבי פנחס בן יאיר. אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם" (מדרש דברים רבה ג', ג').
שתי הסאין הצמיחו אוצר שלם. מצווה מעשית וקונקרטית, הצמיחה בלב רבי פנחס בן יאיר חובה מוסרית לדאוג לשלימות רכוש הזולת כשהאחריות הוטלה עליו.
זוהי מצוות השבת אבידה עם מספר דוגמאות מהשלכותיה החברתיות וההלכתיות.