_x000D_

גם השנאה עלולה לפגוע בכוח השיפוט ההגיוני של האדם. גם היא דוחפת בעוצמה רבה אל מעבר לכללים מוסריים.

פרשתנו דנה בהשלכה אחת של השנאה בתחום המשפחתי: על הירושה.

התורה העניקה לאב את זכות ההורשה. אף כי החלוקה הרצויה היא החלוקה השווה בין הבנים, לא נשללה בשום מקום מן האב הסמכות לחלק את נכסיו כרצונו. דעת חכמים אינה נוחה, כמובן, אם קיפח את אחד הבנים. קיפוח, היוצר מתח מיותר בין האחים, מתח המהווה מקור לשנאה ולקנאה. בכל זאת, זכות האב במקומה עומדת.

אך, זכות זו נשללת ממנו לגבי הבן הבכור. לו מגיע בכל מקרה פי שניים בדין ירושה. את חלקו אין האב יכול לקפח. גם אם הוא בן השנואה. "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" (דברים כ"א, ט"ו).

הפרשה עצמה נותנת טעם לציוויה: "כי הוא ראשית אונו" (שם). הוא בנו הראשון. הוא העניק לו את התואר אב.

במסכת הרעיונות של התורה על האדם ועל מקומו בעולם, על תפקידיו בחברה ועל אחריותו לדורות הבאים, יש משמעות ללידת הבן הבכור. מעמד האב המוליד השתנה. הרך הנולד הפך אותו, כאמור, לאב והעניק לו בכך מעמד שעשרת בניו הבאים לא יוכלו להעניק לו. הוא פתח בפניו שערים רבים אל ההגשמה העצמית כאב, כמחנך, כאחראי לדורות יבואו.

כהכרת תודה לבן זה, מחייבתו התורה להעביר לו שני חלקים מן הירושה.

גם אם הבכור הוא בן השנואה, אין השנאה מסוגלת לשלול את מה שבן זה עשה בעבור אביו. "לו משפט הבכורה" (שם, י"ז).