_x000D_

התורה ידעה היטב שמילים יפות וסיסמאות נלהבות לא יבטלו את יצר המלחמה הטבוע עמוק באופיה של האנושות. מה גם, שבסבך היחסים בין האומות, המלחמה היא לעתים מוצדקת. על כן, נקטה את דרך הפעולה העקיפה. היא מנעה, בחוקיה, את הפיכת החייל לרובוט שאין לו אלא את מלחמתו. בכך, זרעה התורה גרעינים ראשונים של שאיפה לשלום, שינבטו, אולי, לאחר דורות רבים, וישנו את מציאות חיי המלחמה עצמה.

המלחמה החלה. הקרבות ניטשים והצבא מקיף עיר כלשהי כדי לצור עליה ולהכניעה.

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה" (דברים כ', י') .

לשון הכתוב "כי תקרב", מלמד שמדובר כאן באמצע המלחמה ולא בפתיחתה. שכן לא נאמר כי תצא למלחמה על עיר. בתוך הלחימה, כשתצור על עיר, "וקראת אליה לשלום" (שם) .

ובשעת קריאת השלום שלך, עליך לזכור שההוראות הן: "לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת התחלואים" (מדרש) .

חוק מלחמה זה – אין דומה לו בין חוקי מלחמות ימי קדם. הוא מחייב לוותר על יסוד ההפתעה בעת תקיפת כל עיר ועיר, ובמקום זאת להציע – שלום. בעת המשא ומתן, אין לנקוט לחצים כלשהם כדי לזרזו ("לא להרעיבה, לא להצמיאה").

רק כאשר נכשל המשא ומתן, או האוייב כלל אינו רוצה להיכנס למשא ומתן, כי אז במלחמה כמו במלחמה: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה" (שם, י"ב) . אף להרעיבה, אף להצמיאה, עד כי תכנע בפניך.

עוד חוק מלחמה, המעורר מחשבות: "כי תצור אל עיר ימים רבים… לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" (שם י"ט) .

מכל הפקודות שניתנו בעת קרב, זו אולי היוצאת דופן ביותר. ספק, אם הושמעו, בדומה לה, בצבאות זרים. פקודה, שאינה עונה ישירות על צרכי החיל התוקף, שאינה משרתת את המטרות שבשמן הוטל המצור. להיפך, מילוי הפקודה עלול להאט את קצב פעולתה של מכונת המלחמה, שהרי בימי קדם אכן נהגו לעקור את כל העצים שהקיפו את העיר הנתונה במצור.

יש לפקודה זו השלכה ברורה על האדם הלוחם, על אישיותו ועל אופיו המוסרי.

באיסור זה מביעה התורה את השקפתה על היקום, ועל הדרך בה חייב האדם להתייחס אליו. השקפה, המתומצתת במשפט הבא: אין להפריע לטבע על כל מרכיביו למלא את תפקידו המוגדר. איסור חמור לנצלו לפעולות, הנוגדות את המהות המוטבעת בו.

תפקיד העץ הוא להניב פירות, להזין בהם בני אדם, להעניק חיים. לא יתכן, איפוא, שנשתמש בו למטרה הפוכה, לכרתו – את האילן נושא הפירות – כדי להגביר באמצעותו את המצור על העיר. העץ, הנותן חיים, לא יהיה סיבת המוות.

התורה רצתה להשריש בלב הלוחם, שמול ההרס שמסביב, לא הכל מותר. למרות התחושה שהכל הפקר, אסור לרמוס ולהשחית מעבר למתחייב, בגלל צרכי הקרב, ומעבר לדרוש לנצחון.