אין עם נוסף בעולם שהוא כה נרדף, שנגזרו עליו גזרות כה רבות, שהעלילו עליו עלילות כה רבות ושגירשו אותו ממקומות כה רבים. אין עוד עם בעולם, שדם בניו ובנותיו נשפך כמים לאורך כל הדורות. נבואה על כך נכתבה מראש בתורה:
בימות הרעה שבאו על עם ישראל בגלותו, לא היה יום שקללתו לא היתה מרובה משל חברו. מדי פעם גזרו על היהודים גזרות חדשות, קשות מן הראשונות: היהודים נושלו ממעמדם ונלקחו מהם כל הזכויות האזרחיות. הוטלו עליהם מסים רבים, נגזר עליהם לחיות בגטאות, ללבוש בגדים מיוחדים ולשאת אות קלון (הטלאי הצהוב) על בגדיהם. נגזרו עליהם גזרות גירוש וגזרות שמד. הם חשו על בשרם את עינויי האינקוויזיציה, ובלב מורתח היו עדים לשריפת התלמוד. מפעם לפעם העלילו עליהם עלילות שונות ומרושעות: עלילות דם, חילול ה'חלה הקדושה', הרעלת הבארות, שיתוף פעולה עם האויבים ועוד.
בניגוד לעמים אחרים שהתרבו במרוצת השנים ומספר אנשיהם גדל, נותר העם היהודי קטן תמיד. מבחינה כמותית הוא כמעט לא גדל. כאילו הכריז באוזני עמי תבל: לא הכמות קובעת, אלא האיכות.
לפי אומדן, היו בימי בית שני כארבעה עד ארבעה מיליון וחצי יהודים בארץ ישראל. בימי גירוש היהודים מספרד, בסוף המאה החמש עשרה, ירד מספרם למיליון וחצי בלבד. ההשערה היא, שזה היה מספרם גם במאות השש עשרה והשבע עשרה. עד לראשית המאה התשע עשרה היה קצב הגידול של אוכלוסיית היהודים בעולם איטי ביותר. גם לאחר מכן, לא משיג קצב הגידול את השיעור המקובל אצל עמי תבל.
הדברים היו ידועים וצפויים מראש. הבורא גילה לעם ישראל את אשר יקרה להם: "ונשארתם מתי מעט" (דברים כ"ח, ס"ב). מפאת חטאי העם, במקום שיתרבה, ויהיה מספר בניו כ"כוכבי השמים לרוב" – הוא ייוותר עם קטן.
אך עם זאת, ניבאה התורה שלמרות כל הקשיים והסכנות, לא יפר אלוקים את ברית הנצח שכרת עמנו, והעם היהודי ימשיך להתקיים: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ"ו, מ"ד-מ"ה).
יחד עם נבואות הזעם, ובמקביל לאזהרה על הגורל הקשה הצפוי לעם, על שהפר את מצוות ה', קיבל העם גם הבטחה אלוקית מנחמת: הוא לא יכלה לעולם!
גם הנביא ירמיהו חוזר על הבטחה זו בשם ה': "וגם בימים ההמה, נאום ה', לא אעשה אתכם כלה" (ירמיהו ה', ט"ו-י"ח).
השואה באירופה שכמעט ניתקה את שורשי העם, בכלותה את רוב בניין ומניין העם באירופה, מהווה הוכחה נוספת למהלך זה. למרות המכה האיומה שניחתה עליו, התאושש העם היהודי והוא ממשיך להתקיים.
למרבית הפלא, למרות היותו עם קטן יחסית, למרות היותו מיעוט מבוטל במשפחת העמים, הריהו עם נצחי. נצחיות זו מודגשת בדברי הנביא ישעיהו: "כה אמר ה' כאשר יימצא התירוש באשכול, ואמר אל תשחיתהו, כי ברכה בו, כן אעשה למען עבדי, לבלתי השחית הכל" (ישעיה ס"ה, ח').
היהודים משולים לפרי הגפן. הם כתירוש המביא ברכה ונשמר לאורך ימים. היין – ככל שהוא עתיק יותר, הוא משובח יותר. דברים משובחים הם לרוב גם נדירים.
רעיון נוסף כלול בדימוי זה של הנביא. הענב הוא פרי התירוש. כלומר, תכולתו הפנימית של הפרי עולה בערכה על פני הפרי עצמו. היין האצור בתוך הענבים, ערכו רב יותר מהענב. "כי ברכה בו", כדברי הנביא.
עם ישראל המצוי בתוככי יתר עמי תבל משול לאותו יין משומר, ועליו נאמר לנצח: "אל תשחיתהו, כי ברכה בו!".