_x000D_

המחנה הגדול מאורגן היטב. כל שבט שוכן על דגלו, במקומו הראוי. המשכן מצוי במרכז המחנה – מרכז לחיי המחנה. בידי העם נתונה עתה מערכת מצוות מקיפה ומושלמת. מערכת העתידה לתרום רבות לחינוכם ולהעלאת רמתם התרבותית. גם בעיות הפרנסה מצאו את פתרונן המלא (מן – לחם מן השמים). ואז, "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'…" (במדבר י"א, א').

הפסוק אינו מבהיר מה היתה התלונה. הפסוק אף מדגיש כי לא נאמרו דברים מפורשים. העם היה כמתאוננים. לחישות של אי שביעות רצון, תחושות עמומות של חוסר סיפוק. רוצים עוד, אף כי ה"עוד" אינו ברור די צורכו גם למתלוננים עצמם. מצב נפשי זה הצביע על תכונה של כפיות טובה.

מספר פסוקים לאחר מכן חוזרת התופעה על עצמה: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" (שם ד').

שוב תאווה סתומה, בלתי מוסברת, תחושות אי נוחות ותשוקות בלתי ברורות. רוצים משהו ולא יודעים מהו. מה שברור, היש המצוי בידיהם אינו מספק אותם.

רק לאחר שהקיפה הנרגנות חלקים גדולים יותר מהעם, הוגדרו התביעות: "וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר" (שם).

ואז, באותו רגע הופכת התאווה לבשר בעיני העם שיצא ממצרים וזכה לחיי ייעוד, ליעד המרכזי, לחזות הכול. על מילויה של תאווה זו יש לנהל מאבק נמרץ. באותה שעה היה זה טעם הקיום של בני ישראל, טבעם החלש התגלה.

תשוקת הבשר מולידה עיוותים. היא מערפלת את הזיכרון ומעלה טיעונים שבימים כתיקונם האדם בוש בהם. והנה הקולות המושמעים בצד הדרישה לבשר: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (שם ה').

נתייחס לנקודה בדברי העם המתאווה: זו הסלקטיביות של זיכרונו. התאווה לבשר השכיחה מן הלב בבת אחת את כל אשר סבלו במצרים. באותם רגעי תשוקה נישאו העיניים בערגה אל בית העבדים, משל היה בית הבראה שבו מגישים לנופשים דגים בכל ארוחה, בתוספת קישואים, בצלים ושום. איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר! איזו התרפקות מרגשת על מצרים שכה שיעבדה אותם! וזאת, תקופה קצרה ביותר אחרי השחרור.

כיצד ייתכן הדבר? האם כה קצר הוא הזיכרון?

מסתבר שכן! במיוחד כשתשוקה עזה כובשת באותה שעה את הלב ומשבשת את מערכות ההיגיון כולן.

ובכל זאת, כיצד ייתכן הדבר? מהו ההיגיון שמאחורי התנהגותם?

חז"ל נדרשו להסבר מילה אחת. מילת מפתח. המילה "חינם".

"ומהו אומר 'חינם' – חינם מן המצוות" (שם ברש"י).

בדברים אלו מפקיעים חז"ל את תלונות בני ישראל מן המישור המעשי "הבשרי", ומעלים אותן אל המישור הרוחני. בכך חושפים הם את ההיגיון של תלונותיהם המוזרות על בשר ועל דגים ושל זיכרונות מלבבים מארץ השיעבוד. במילה חינם טמון הסוד. השמעת מילה זו היתה "כשל" פסיכולוגי המצביע על התלונה האמיתית המקננת בעמקי הלב. תלונה שאותה הם מתביישים להביע בפה מלא. זו התלונה נגד עול התורה והמצוות, שהוטלו עליהם. עול הבא לכבול בכבלי תרבות את טבעם הפרוע. טבעם האנושי שנהנה מחופש גמור. חופש שלא הוצמדו לו כל בלמים בעת היותם עבדים במצרים. המעבר משיעבוד חיצוני אל הצורך בחינוך ובריסון עצמי היה קשה מדי בעבורם. הוא הוליד את המרי, הזכיר את השפע בארץ מצרים ואת הדגים שניתנו בחינם.

דרישת הבשר ברגע זה בשעה שהמן מטעים בפיהם כל טעם שבעולם, היא דרישה מגוחכת. אולם משנחשף הרובד העמוק של מריים, זה הטמון בתת התודעה, מוסברת התנהגותם.