_x000D_

ההחלטה בשאלה זו בידינו היא – בידי העם. אנו הקובעים מתי נחגוג את חג הפסח, מהו תאריכו של חג השבועות, באיזה יום בשבוע נתכנס לשמוע את קול השופר בראש השנה, מתי יחול צום יום כיפור, ובאילו ימים נשב בסוכה שבעה ימים. אנו, הכוונה לנציגות הנבחרת של העם, לבית הדין גדול המורכב מחכמי התורה.

אם כי מועדו של חג הפסח נקבע בתורה ביום השחרור ממצרים – הוא ט"ו בניסן, הרי בית הדין הוא הקובע מתי יחול חודש ניסן עצמו, ובאיזה יום בו יחול יום ט"ו. בידם מצויים הכוח והסמכות להזיז תאריכים בהתאם לכללים מסויימים.

כה נאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא, פרק י"ג).

לפנינו הצהרת כוונות אלוקית בדבר שיתוף פעולה בין האדם לבין האלוקים. זקוק הוא, כביכול, למעשה מצידנו, למען יחול חג הפסח בתאריך הרצוי. מצוות אלו מנחות את בית הדין כיצד לקבוע תמיד מחדש, בהתאם למסלול הירח והתאמתו למסלול השמש, את אורכם של החודשים ואת קביעתם בתקופות השנה.

מדוע הפקידה התורה בידינו את קביעת התאריך לחגים? מדוע זקוקה היא לשיתוף פעולה מצדנו?

רצון התורה להפוך את חגי העם לחגים יוצרים ומעצבים. חובת שיתוף הפעולה שהוטלה בעניין זה על כתפי העם, תורמת לשימור יסוד החירות שבנפש כל אזרח בישראל ומונעת את ההתמכרות לשמה, שטעם של עבדות לה.

כיצד התקבלו ההחלטות בנידון? באילו אמצעים השתמשו כדי לבנות את הלוח? בדברינו אנו מתייחסים לתקופות האופטימאליות ביותר שבעבר עמנו, לתקופות שבהן ישב העם על אדמתו, טרם החורבן, ומוסד הסנהדרין היווה את הסמכות ההלכתית הקובעת.

אז, באותם ימים רחוקים, נקבע תאריכו של כל חודש לא על פי עיון בלוחות אסטרונומיים (שהיו בידי החכמים והם שלטו בהם היטב), כי אם על פי ראיית המולד של הירח. בני אדם שראו במו עיניהם את רגע "לידתו" של הירח החדש, התייצבו בבית דין והעידו על כך. על סמך עדותם שנחקרה ונדרשה היטב, קבע בית הדין את תחילתו של החודש הבא. רק בהתאם לקביעה זו חושבו חגי כל חודש. עד לקבלת ההחלטה היה העם שרוי במתח מה, בציפייה חודשית קבועה לדעת באילו מימי השבוע יחולו החגים.

בתלמוד מצויים תיאורים מעניינים מקיום מצוה זו. ימי סוף החודש היו ימי התעוררות לאומית של ממש. בימים אלו התבוננו כולם במרחבי הרקיע כדי לגלות את המולד. העדים שגילוהו, הובלו אחר כבוד אל מקום מושבו של בית הדין. כשהתקבלה ההחלטה, יצאו השליחים לכל המרכזים היהודיים להודיע על תאריכי חודש זה. בתקופות מסוימות הדליקו משואות בראשי ההרים, שנראו עד לבבל.

כך היה כל העם שותף לדרמה זו. דרמה שהיתה חשובה להם אישית. הם התייחסו בכובד ראש וברצינות לקביעת החג. הם ידעו כי הם קובעים את מועדי ה'. הם זכרו שהאלוקים מצפה, כביכול, להחלטתם. הם חשו את מלוא האחריות הרובצת על כתפיהם. זו הקובעת מתי תחול השפעת החג ותשרה בו השכינה ממרומים. כך חשו בארץ יהודה של אז מעורבות עמוקה בנושא קביעת ראש חודש, ש"הזיזה" חגים.

מעולם לא היה החג תאריך ותו לא. השותפות העניקה לו מעלות גובה רבות:

"כי הוא מוציא את זמני ההיוועדות של ה' עם ישראל מכלל יחס הקניין שבין אדון לעבדו, ומעלה אותם ליחס האהבה שבין אב לבנו. זמני ההיוועדות נקבעו על פי בחירת שני הצדדים, והם באים לספק געגועים הדדיים של אהבה" (רבי שמשון רפאל הירש).