_x000D_

בימינו הפך המושג "שעטנז", סמל לכל עירבוביה, כינוי לפריעת סדרים בעולם. מקורו באיסור זה של טוויית שני חוטים (לפחות) – חוט אחד פשתן וחוט אחד צמר, יחד בתוך אריג אחד. "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא י"ט, י"ט).

לכאורה, אין לאיסור השעטנז משמעות גלויה לעין. לא ניתן לדמותו לחוקי המוסר והחברה של התורה. לכאורה, מה גדול המרחק המהותי בין צו זה, המטפל בחוטים שזורים בז'קט או במכנסיים, לבין – וזו רק דוגמה – המצווה ההומנית הממצה בקרבה את כל הנעלה והנשגב – "ואהבת לרעך כמוך".

אולם בתורה עצמה מופיע איסור שעטנז דווקא צמוד למצוות אהבת הרע והידיד. ממש פסוק אחד לאחריה (ויקרא שם י"ח, י"ט).

המכיר מקרוב את חוקיה של התורה, יודע היטב שאין אמת בחלוקה המלאכותית בין מצוות שטעמן סביר והגיוני, לבין מצוות חסרות פשר. שכן, אין טעם והסבר לשום מצווה! לא רק לאלו הדומות לחוקת השעטנז, כי אם גם לאלו המסתברות לנו יותר. זו גדולתן ומכאן נצחיותן. הטעם – כמחייב קיום המצווה – כולא אותה באזיקי ההיגיון וקוצץ את כנפיה.

מלכתחילה, אין המצוות עומדות למשפט הגיוננו המשתנה תדירות בעקבות האופנה. המצוות מופקעות מההיגיון העכשווי, כי נצחיות הן.

על כן, נאמר בסיומה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך": "אני ה'", אף כי מצווה זו מובנת לנו ומקובלת עלינו גם בלא סיומת זו (כך, לפחות, נדמה לנו). על כן, הוצמדה אליה מצוות השעטנז, זו החובה חסרת הפשר להסיר חוטי כלאיים מן הבגדים. ללמדנו, כי תשתית אחת היא הבסיס לשתיהן.

קיום המצווה אינו תלוי בטעם זה או אחר. הלה תורם להרגשה הסובייקטיבית של המקיים. הטעם הוא התחושה בעת היישום המשתנה מאדם לאדם, מדור לדור וממצב למצב.

מנקודת תצפית זו יש גם לאיסור טוויית חוטי צמר ופשתים יחדיו היגיון משלו. יש טעם לאיסור המוזר של לבישת שעטנז, ואולי דווקא בן דורנו יחוש בטעם זה ביותר. לכל צרותיו ומשבריו של דורנו נוסף גם משבר ה"אקולוגיה" – נקמת הטבע על שהפרנו את האיזון בין כוחותיו השונים.

כי סוד השעטנז טמון במילות הפתיחה של הפסוק הנידון:

"את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזריע כלאיים ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" (שם).

בניגוד לנוסח המקובל, מקדימה כאן התורה את המושא "חוקותי" לפני הפועל "תשמורו".

מהו חוק קדום זה?

"תדשא הארץ דשא… עושה פרי למינו" (בראשית א').

"אנחנו רואים את הדשא", כותב רבי שמשון רפאל הירש, "את הצמחייה הבוקעת מן הארץ, ואנחנו שומעים את החוק של "למינו", "למינהו", השולט בכל הצמחים. איש איש פועל רק למינהו, והוא מתפתח רק בתחום שהוצב למינו… אותו חוק אלוקי, השולט בכל העולם האורגני – הופך ל"כלאיים" של מין בשאינו מינו: שני המינים "כלואים" זה בפני זה, אינם מתחברים ואינו מזדווגים. כל מין שומר על כוחותיו רק למינהו. רק שרירות לב האדם כופה עליהם חיבור בלתי טבעי – הווה אומר, חיבור בלתי חוקי…

זוהי ברכת השעטנז. המקיים את המצווה, הדואג שגם בבגדו לא יתערבו שני מינים, מתחנך לאיפוק ביחסיו עם הטבע הסובבו, ליראת כבוד מפני חוקי היקום ומפני מחוללם, תוך ידיעה שהיקום אינו הדום לשרירות לבו. זוהי איפוא מצווה אקולוגית מובהקת, אחת מיני רבות.