_x000D_

תרבות הנאבקת מרות על טהרת הלשון, מזכירה ללא הרף לנאמניה שהדיבור יוצר את מהות האדם, ואין לזלזל בו. שהפה הנקי מצביע על הנפש הטהורה והמעודנת, ושהמילים הן הן המעצבות את הנפש. הדבר נעשה במחזוריות של יחסי הגומלין, הקיימת בין המחשבה ההוגה, הפה המביע והרגש הקולט והמטמיע את הנאמר ברקמות נשמתו של המבטא אותן.

מדובר בחברה שאינה מסכימה לדמוקרטיית הפה, המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת, המסכסך באמצעות הרכילות, בין בני אדם. חברה מקראית זו רצתה לחיות בלא מפגע אקולוגי, באווירה צלולה כיין. והיא ידעה ש"החיים והמוות ביד הלשון", פשוטו כמשמעו.

זהו כוחה ההרסני של הלשון, שהמדבר לשון הרע מתעלם ממנו.

גזר הדין בפרשה תואם להיקפו ולעומקו של החטא: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג, מ"ו).

כך שומרת חברת העילית על שלמותה, על בריאותה ועל איכותה.

היא נוטלת את המדבר לשון הרע, מי שהפריד בין איש לרעהו ופורר את החברה בדבריו, ומרחיקה אותו ממנה – אל הבדידות. שישב לבד, עם עצמו! שיבין שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות הבלתי נסבלת של ימי ההסגר, את ערכה של החברה. שיחוש עד כמה הוא זקוק לה. או-אז יקלוט את גודל חטאו, כשפגע בסביבתו בשוט לשונו.

לאחר ימי ההסגר עדיין לא תמו ימי החינוך האישי. כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית להבנת אישיותו: "ולקח למטהר שתי ציפורים… ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וגו'" (שם י"ד, ד').

"ציפורים חיות": לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.

"ועץ ארז": לפי שהנגעים באים על גסות רוח.

"ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו וירפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב" (רש"י שם ע"פ המדרש).

בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מלמדו הקרבן שהוא מקריב את המקור לצרעת חטאו: גסות הרוח ותחושת הבוז כלפי הסובבים אותו. תחושה זו היא שהתירה לו לזלזל בהם בלשונו. הבא, איפוא, שני, תולעת ואזוב. זכור נא, שמעט ענווה רצויה מאד, למען יצירת גישה בריאה יותר כלפי זולתך וחברתך. לטובתך היא.