_x000D_

בסוף תיאור ההתגייסות הנלהבת של העם למגבית המשכן, מופיע הפסוק: "והנשאים הביאו את אבני השוהם… לאפוד ולחושן" (שמות ל"ה, כ"ז).

האות יו"ד, החסרה במילה "נשאים" ("נשאים" במקום "נשיאים"), חושפת בפנינו טעות נפשית קטנה, שבה נכשלה קבוצת העילית בעת הקמת המשכן.

הנה המדרש מתאר מה שקרה באותו יום: "בשעה שאמר משה: 'כל נדיב לבו יביא את תרומת ה' למלאכת המשכן' (שמות ל"ה, ה'), ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא".

אמרו: "יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו".

לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה: "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה".

תרומותיה של מגבית זו עלו על כל המצופה, והכנסותיה היו למעלה מן הדרוש. הכתוב אף מספר לנו כי היה צורך להפסיקה, לאחר ההיענות הגבוהה.

במדרש זה אנו מבחינים היטב בניגוד הרגשי, שהיה קיים בין נשיאי ישראל – נבחרי העם, השולטים בגורלו – לבין העם עצמו. התלהבות קדושה ניעורה בלב בני ישראל. הם ידעו כי זו שעת מבחן, הבאה לבדוק אם גם למען הקמת המשכן יגלו אותה התלהבות ורוחב יד ולב, שגילו בעת שאספו זהב כדי ליצור את העגל. ההתמסרות בלב שלם למגבית המשכן והסיוע הנלהב בכל ישותם להקמתו – כיפרה על ההתלהבות וההתמסרות האסורה לעגל הזהב.

אולם, מגלה המדרש, הנשיאים הללו, החייבים מטבע הדברים להיות הראשונים, כשמדובר במטרה לאומית וציבורית, לא נדבקו כראוי בהתלהבות זו.

ממבט ראשון היה חישובם נכון ומוצדק. אנו, חשבו בליבם, המורמים מעם, נשלים לבסוף את מה שיחסיר העם ולא יתרום למגבית חשובה זו. האמצעים העומדים לרשותנו מרובים הם מאמצעי העם. כך תהיה תרומתנו שלמה יותר.

אולם המקרא החסיר משמם של הנשיאים את האות יו"ד. בכך גילה שבאותה שעה חסרה לנשיאים אלו תחושת "היחד" עם העם כולו. עצם האפשרות והיכולת הנפשית לעשיית חישובים כיצד לתרום, מתי ואיך, מצביעות על קור נפשי מסויים, על ריחוק רגשי כלשהו, מהמתרחש והמתחולל. המתלהב באמת ובתמים פועל בשעת ההתלהבות מתוך דחף אהבה לנשוא התלהבותו, ללא חשבון.

אכן, לא עבר זמן רב עד שאנשים מורמים מעם אלו חשו בטעותם. היה זה רגע קשה בחייהם. עתה היו מודעים לכך שגאווה נסתרת על מעמדם ועל רום יחסם בתוספת הרצון הכמוס, שהכל ידעו בדיוק, מה היתה תרומתם, היא זו שגרמה להם לדחות את התנדבותם לסוף.