הדעה הקדומה והנגיעה האישית הן אויבותיה הגדולות של האמת. אדם מרכיב לעיניו משקפיים מן הסוג האמור, והן מערפלות את מראות החיים ומסלפות את המציאות האובייקטיבית. והגרוע מכול, שכלל אינו חש בכך.
נדמה לו שדבריו, השקפותיו והגיגיו משקפים את האמת הצרופה, האחת והיחידה שאין בלתה. בעיני עצמו הוא פועל כראוי בלי לחוש באינטרסים הצרים והאישיים הדוחפים אותו. לכל מעשה ממעשיו ימצא הצדקה, והגינותו, לפי דעתו, היא למעלה מכל ספק.
לתכונה זו מקדישה פרשתנו שלוש מילים:
"מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז').
חכמים התבוננו בפסוק והוא חשף לפניהם את צפונות לבו של האדם. הם ידעו היטב כי אין כתוב זה בא לאסור עלינו רק את השקר הפשוט, הגלוי והישיר. לכך הקדישה התורה צו ברור ביותר התואם את הנוסח הרגיל של צווי התורה: "לא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא י"ט, י"א).
מה רצתה התורה לחדש בפסוק נוסף זה?
הניסוח החריג שבפרשתנו פתח לפני חז"ל אפיקי הבנה חדשים במהות השקר. בפרשתנו אנו לומדים שעלינו גם להתרחק מהשקר. קיים תחום שבו יצאו דבריו של האדם מכלל השקר ה"תקני", אך עדיין לא הגיעו אל מחוז האמת המוחלטת. זו האמת הנקיה מכל סיגי התעיה ומרמה. על תחום ביניים זה החלה התורה את דבריה: "מדבר שקר תרחק".
אכן, תחום אנושי זה הוא שטח הפקר, שגלומות בו אפשרויות פעולה בלתי מוגבלות, אשר נוצלו היטב על ידי בני אנוש.
חז"ל ציידונו בדוגמאות מוחשיות לשימושים בשקר, המצופה ציפוי דקיק של "אמת". רוב הדוגמאות לקוחות מהווי בית הדין, שכן הפסוק בתורה מופיע במסגרת האזהרות לדיינים, לעדים ועוד. אולם ברור שמסקנותיהן חלות על כולנו. הן ביחסנו אל הזולת, והן בהתנהגותנו כלפי החברה.
בלבו של השופט התעורר ספק והוא חש שמשהו בעדותם של העדים אינו כשורה. אם יחליט לקבל את עדותם, יעשה כחוק. הלא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". איש לא יוכל לבוא אליו בטענות כי "על פי שני עדים… יקום דבר" (דברים י"ט, ט"ו).
אולם הפסוק: "מדבר שקר תרחק" מבהיר שלא כך הוא. הדיין אכן לא שיקר, אך אל האמת עדיין לא הגיע. פרשתנו מגלה שאם יקבל את עדותם, עדיין שרוי הוא במחיצת השקר. עליו לפסול את עצמו מלדון בדין זה ולהעביר את הדיון לשופט אחר. אולי יגלה הלה, האם רמאים הם העדים אם לא.