פרשתנו עוסקת בהנחת היסודות החברתיים למדינה העתידה לקום ביום שבו יתנערו בני ישראל מאבק המדבר ויכבשו את ארץ כנען. היא דנה במשפט שישרור בה. מטרתה להורות כיצד לטפל בגנב, בשור המשתולל בחוצות, במכה רעהו או במזיק לרכושו, במקלל אביו, במוצא אבידה, בדיני הלוואה, באיסור שוחד ושקר. בכל הסבך החברתי שמעלה מציאות החיים האפורה.
עם זאת, אין זו מסכת חוקים יבשה. אין היא באה לדאוג רק לסדר הציבורי, לשמור על ה"שקט התעשייתי" בקרב נאמניה. הניסוח אינו פורמלי ומקצועי סתם. בפסוקי הפרשה שזורות מילים המוליכות גלי חום אנושי אל לב החוקים. מילים המצביעות על התעניינות החוק גם באדם הניצב מאחורי המעשים שנעשו – אם באדם החוטא, אם באדם הנפגע. מטרתן לעורר מודעות מוסרית בלב הקורא – הלומד, וכך להפוך את הבריות ל"מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת" (ספר החינוך מצווה ס"ו).
זהו איפוא חוק מחנך. חוק שאינו נובע מאופי העם ומתרבותו, כי אם להיפך, מבקש לעצב את האופי לאור הסטנדרטים שלו.
מהו עונשו של הגנב?
"שנים ישלם" (כ"ג, ג'). כלומר, כפול מערך הגניבה. אם היתה הגניבה יהלום בשווי עשרת אלפים שקל, ישלם הגנב סך של עשרים אלף שקל. וכך, בכל חפץ גנוב – מגבת, מכונית, ואפילו תפוזים מפרדס בצד הדרך, תמיד – "שנים ישלם".
הסיבה המחנכת פשוטה. יחוש נא הגנב את הטעם המר של חסרון כיס באותו סכום שחש הנגנב בעטיו. אולי יעורר אותו צער זה להבין את עוגמת נפשו של הזולת.
כאשר גונב השור גם טובח אותו או מוכרו, הוא נדרש לשלם פי ארבעה ולעתים פי חמישה (שם כ"א, ל"ז).
מדוע החמירה התורה בהטלת העונש? מסביר רבי עקיבא: "מפני מה אמרו: אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמישה, מפני שנשתרש בחטא".
ניתן לגנוב חפץ אחד כמה פעמים בזה אחר זה. כל פעולה המרחיקה יותר את החפץ הגנוב מרשות בעליו, היא תוספת גניבה ותוספת חטא. כאשר הגנב שוחט את השור, הוא הוסיף עוד על גניבתו ומתחייב בתשלום נוסף. כך מבטא הפסוק את ערכו של כל מעשה ומעשה.
החוק מבדיל בין גונב שור וטובחו או מוכרו, המשלם פי חמישה, לבין גונב שה וטובחו או מוכרו, המשלם רק פי ארבעה.
מדוע?
התבזותו של גונב השה היא נקודה לזכותו ביום הדין. בשעת הגניבה נשא אותו על כתפיו כדי לברוח במהירות, וודאי עורר את לעגם של הבריות, בעת שהבחינו בו. ישלם נא פחות, שכן חסה התורה על כבודו של ה…גנב.