הם עמדו שם המומים מעוצמת המאורע הכביר שחוו זה עתה. קריעת ים סוף! עתה, מול ים הגאולה ולמראה הארמדה המצרית ששקעה במצולותיו, גאתה בלבם התפעמות אדירה שהפכה בפיהם לשירה, היא שירת הים. ובכל זאת, צצו מיד בעיות ותלונות שאינן מובנות על רקע רגעים גדולים אלו.
הבה נקרא את אשר אירע ונחדד את פליאתנו:
"וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם… וילונו העם… לאמור מה נשתה?" (שם ט"ו, כ"ב-כ"ג).
השאלה המתעוררת למקרא פרשת המים המרים היא כפולת פנים.
מדוע האלוקים הכול יכול אינו מספק להם מים לשתיה? מדוע מחכה הוא לתחושת המחסור, לטרוניות הנלוות ולנרגנות הטבעית המתעוררת?
מצד שני, התנהגותם הפסימית והנמהרת של בני ישראל תמוהה מאד. הן זה עתה חזו במפלתו המוחצת של אויבם המצרי וצפו בחורבנה המוחלט של ארץ משעבדיהם. זה עתה ראו בעיניה את נס קריעת ים סוף ואמונתם באלוקים לוטשה כבדולח הטהור, עד כי גם הכתוב עצמו מעיד עליה: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים… ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם י"ד, ל"א). אם כן, כיצד נמוגה אמונתם מיד עם תחושת המחסור הראשון? מדוע הופיעו תלונות, טענות ומענות?
המפתח להבנת הדברים טמון בפסוק הבא:
"ויצעק (משה) אל ה', ויורהו ה' עץ וישלך אל המים… שם שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו" (שם ט"ו, כ"ה).
פסוק זה מורכב משלושה נושאים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. הנושא הראשון מתאר את המתקת המים המרים באמצעות כפיס עץ. חלקו השני מבשר על החלת חוק ומשפט מסויים על בני ישראל, בהזדמנות זו. ואילו המילים האחרונות מדברות על ניסיון כלשהו, שבפניו הוצבו בני ישראל: "ושם ניסהו".
אולם הכללתם בפסוק אחד מרמזת כי הם אינם נושאים נפרדים זה מזה. קיימת זיקה בין חלקי הכתוב השונים. אנו מבינים שהמתקת המים תלויה בחוק ובמשפט, ושניהם תלויים ב"ניסיון" אשר את צופנו עלינו לפענח.
המים המרים שבהם נתקלו בני ישראל בדרכם, היו להם מי ניסיון. הם נועדו לבחון את כושר עמידתם הערכית. לבדוק עד כמה איתנה אמונתם באלוקים ובאמת שאותה הכירו על שפת ים סוף. עצם ההעמדה המתמדת בניסיון היא "החוק והמשפט" לעם ישראל.
זהו מובנו המילולי של הכתוב, אך מהי משמעותו הפנימית-הרוחנית?
ניסיונות המדבר, כמבחני המקרא כולו וכניסיונות החיים בכלל, מטרתם אחת: ליצור אדם בן חורין. אדם הפועל בעולמו מתוך חירות רוחנית מלאה. חירות שהיא בבואה מחירותו של האלוקים עצמו אשר טבע ביציר כפיו ניצוץ ממהותו הנעלמת.
בעת המבחן מגלה האדם, שקיים פער בין אמונותיו ההכרחיות לבין התנהגותו המעשית. בני ישראל היו משוכנעים שלאחר מאורעות ים סוף איתנה אמונתם, על כל המשתמע מכך, לעד. והנה, בניסיון המים המרים גילו, כי לא כך הוא, והינם משועבדים לתנאי הסביבה הלוחצים. עצם גילוי עובדה לא נעימה זו הינו אקט משחרר. הוא מעורר תקווה, שאולי בניסיון הבא יעמדו ביתר כבוד ורוחם תינתק, לפחות במעט, מכבלי האינסטינקטים. כך מהווה כל ניסיון תוספת תרגול, סוג מיוחד במינו של התעמלות רוחנית. התעמלות המחזקת את שרירי הנפש ומעצבת את רוח האדם, כפי שהוא נתפס בהשקפת המקרא, שבהשגת חירות זו הוא רואה את תכליתו עלי אדמות.