הכעס נובע מכך שתהליך מסויים אינו מתקדם לפי רצון האדם. היו לו ציפיות ולא התגשמו, הוא אינו מהמציאות. כאילו הקב"ה עשה לא מה שצריך לעשות בענין זה, או הזניח פרט כלשהו בחשבונו וחלילה לא נהג נכון באותו ענין.
ככל שיגבר כעסו, כך הולכת ומתעמעמת בלבו הידיעה שהעולם מתנהל על פי הנהגת בורא, שהוא כולו חסד וכוונותיו תמיד לטובה. בכל פעם שהוא כועס, אמונתו נחלשת יותר ויותר, עד שכבר לא ירגיש שהשכינה קרובה אליו. בתת הכרתו שוכנת המחשבה כאילו אין השגחה בעולם והדברים מתרחשים בדרך מקרה.
גם אדם דיכאוני מגיע למסקנה שמה שקורה סביבו הוא מקרי, ודברים אינם 'הולכים' כפי שצריכים ללכת. כמובן, גם הוא יכחיש שעולה בדעתו מחשבה זו, אבל בתת הכרתו גם הוא חושב שהעולם הפקר.
הצד השווה בין אדם שכועס ואדם המצוי בדיכאון, ששניהם רואים את העולם כנטול סדר.
פעמים רבות אנשים אינם מרוצים מדברים, כיוון שהחליטו בלבם שדבר זה נוגד את רצונם. אך נתבונן, האם אנו בריאים ושלמים? מהלכים על שתי רגלינו? רואים בשתי עינינו? הכול ברוך ה' טוב ויפה. אם כן, מה יש לכעוס ולרטון?
אלא מה, יאמר הכועס, כועס אני על שכני פלוני ועל חברי אלמוני… ויתכן שגם על אלו שהוא כועס עליהם אין שום סיבה לכעסו, אבל מתוך כעסו ותסכולו הוא אינו מרוצה משום דבר ומשום בריה. הוא עוצם את עיניו ואינו רואה את כל הדברים הטובים הסובבים אותו, את כל אותן אלפי סיבות שיש לו לשמוח, על מה שקרה ועל מה שיכל לקרות ולא קרה – בביתו לא פרצה דליקה, הוא לא שבר יד או רגל ואין לו חובות.
האדם שהשמחה ממנו והלאה, אינו יכול לראות שהקב"ה נותן לו את כל המתנות הללו. להיות בדיכאון זאת מידה וגם מחלה. גם כעס יכול להיות מחלה אם נהיה הרגל. לכן, בגלל מחלתו הנפשית האדם אינו מסוגל לראות עד כמה הוא מאושר.
כשהאדם רואה את החיים באופן עקום בגלל כעס או דיכאון, הוא נהיה בלתי מרוצה מהרבה דברים. כשהוא מתרגל לומר "לא טוב", הוא מרגיל את מחשבותיו תמיד למצוא חיסרון בהשגחת ה'. כמובן, הוא שומר תורה ומקיים מצוותיה ולא יאמר זאת אף פעם. אבל בלבו הוא חושב שהקב"ה לא עושה לו טוב, והוא מרחיק את השגחתו ממנו ומן העולם כולו. "כל מזימותיו" – מחשבותיו, הן "אין אלוקים". הוא נהיה כופר בלי להכיר בכך.