והנה באים לקראתנו גם הגר וישמעאל.
ה' קרוב לא רק לגבירה בשמחתה, אלא גם לשפחה האומללה, המגורשת מבית אדוניה ובורחת למדבר. בנה הנער היה "מצחק". הוא היה אחד מבני הדור שהגיבו בצחוק על ההתחלות הצנועות של הפעולות הגדולות לשם ה', ועל כן לא היה ראוי לירושת אברהם, להיות לנחלת ה'. אולם בצאתו מבית אברהם לקח עמו ניצוץ משם. ניצוץ זה צריך היה להוריש לזרעו, דבר שיעניק לו ערך רב בין הגויים. נאמר לאברהם "לגוי אשימנו, כי זרעך הוא" (בראשית כ"א, י"ג).
השפחה תועה במדבר, מקום שם כבר היתה בעבר, קרובה אל "א-ל ראי" (שם ט"ו, י"ג), המים כלים ואוזלים מן החמת, ובהיותה מיואשת וחדלת ישע הריהי מפקירה את הנער והולכת ויושבת תחת שיח מרחוק, כדי שלא תראה במות הילד. והנה מופיע מלאך מן השמים ואומר לה: "אל תיראי כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז).
כלום עלינו להתייאש לנוכח צרותינו ועינויינו, כאשר דומה כי אפסו כל תקוות העתיד? נתבונן בהגר ונלמד לצפות לישועת הא-ל "באשר הוא שם". דווקא במקום בו אנו מתייאשים, שם נובעת באר מים חיים של ישועת ה'. היאוש מטשטש את ראייתנו. מרוב יאוש הננו נושאים עינינו למרחקים, בזמן שישועתנו קרובה וסמוכה אלינו. "קומי שאי" (שם פסוק י"ח), בראש השנה קום נא ושא את אשר נקבע לך מאת האלקים, השגח במרץ ובשקידה על מה שמוסר הא-ל בידיך הנאמנות. קרוב ה' למתאזרים עוז ולא מתייאשים. לא נואשים יראו בישועת ה' כי אם גיבורי רוח. הכתוב אומר תחילה: "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו", ורק לאחר שקיימה הגר את הוראת המלאך נאמר: "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים".
גם עלינו להתאזר בעוז ותעצומות, לא להתייאש אלא לצפות תמיד לישועת ה' ולידו הברוכה.