_x000D_ דוד המלך
הקדמה, "דוד מלך ישראל חי וקים", דוד רועה צאן, שאול המלך, דוד נמשך למלך, דוד מול גלית, דוד חתן המלך, מיכל מצילה את דוד, דוד ויונתן, דוד אצל אכיש מלך גת, דוד מכין לו גדוד, כנף המעיל, מות שאול, דוד מלך ישראל, כיבוש ירושלים, דוד המלך ובית המקדש, עצת אחיתופל, מרד אבשלום, מות אבשלום, דוד ביד הפלשתים, פטירת דוד המלך,
הקדמה
_x000D_בסוף מגילת רות שאנו קוראים בחג השבועות, מובאת שושלת הדורות עד דוד המלך.
דוד המלך נולד בשנת ב' אלפים תתנ"ד. הוא חי שבעים שנה ונפטר בשנת ב' אלפים תתקכ"ד. הוא נפטר בשבת, בזמן מנחה, בחג השבועות שחל בשבת.
דוד המלך חיבר את ספר תהלים. מסיבה זו יש נוהגים לקרוא את כל ספר תהלים בחג השבועות.
למעשה, בכל יום ויום, נאמרים פרקי התהלים. בזמנים של שמחה וששון, כדי להודות לבורא על חסדיו, ובזמנים של יגון ואנחה, בתפילה לאב הרחמים. ספר התהלים הפך לספר התפילות של העם.
_x000D_"דוד מלך ישראל חי וקיים"
דוד מלך ישראל היה הראשון למלכי בית דוד. ממלכתו השתרעה מהמדבר הגדול שבדרום ועד נהר פרת שבצפון. למרות היותו מלך ישראל, יצא דוד בעצמו להלחם בשונאי ישראל, ובמקביל, היה רב ופוסק לעם. מלבד הזמן שיצא למלחמות, היה מקפיד לעסוק בתורה.
מעל מיטתו היה תלוי כינור בחצות הלילה, כאשר רוח צפונית היתה מנשבת בו, היה הכינור מתחיל לנגן. לשמע הנגינות, קם דוד המלך משנתו ועסק בלימוד התורה ובשירות ותשבחות לבורא. לכן נקרא שמו 'נעים זמירות ישראל'.
מלך המשיח נבחר להיות מזרעו של דוד המלך, משום שדוד קיבל על עצמו ייסורים באהבה, ומשום שהוא מלכם של היהודים בכל הדורות. דוד הוא ראשיתה של הגאולה ואחריתה, כפי שכתוב: "דוד מלך ישראל חי וקיים".
_x000D_
דוד רועה צאן
במדבר יהודה, על אחת הגבעות, ישב דוד, בנו הצעיר של ישי, והשגיח על עדר הצאן כשהוא מנגן בחליל. משפחתו גרה בבית לחם, ואותו מינו לרעות את עדרי הצאן. היה דוד מוליך את צאנו אל המדבר, כדי שלא ירעו בשדות זרים ויאכלו מהגזל.
ישב דוד במדבר השומם, הרחק מחברת בני אדם והתייחד עם בוראו.
הוא הבחין שהכבשים הגדולים והחזקים משתלטים על המרעה והם מותירים לגדיים ולתיישים הזקנים רק מעט גבעולים ושורשים קשים.
הלך ובנה מכלאות עץ, וכלא בתוכן את הגדיים החזקים. מדי בוקר, כשהגיע למרעה, הוציא תחילה את הגדיים והטלאים הקטנים והחלשים, כדי שיאכלו את העשב הרך. כשסיימו לאכול, הוציא את הזקנים, ואלה אכלו מהעשב שהותירו הגדיים. רק בסוף הוציא את הכבשים החזקים שיאכלו את העשב הקשה ואת השורשים.
אמר הקב"ה: "מי שיודע לרעות את הצאן ולהאכיל כל אחד לפי כוחו ויכולתו, יבוא וירעה את עם ישראל".
_x000D_
שאול המלך
שאול מלך ישראל השתייך לשבט בנימין. הוא היה יפה תואר, עניו, צנוע נחבא אל הכלים וירא חטא. בתקופתו הכרית את בעלי האוב ואת הידעונים מהארץ.
באותה תקופה היו בני ישראל משועבדים לפלשתים להם העלו להם מסים. הפלשתים אסרו על חרשי המתכת הישראלים לעסוק בעבודת ברזל, מתוך חשש שבני ישראל ייצרו כלי מלחמה וילחמו בהם, מסיבה זאת לא היו בכל ארץ ישראל חרב וחנית.
יהונתן, בנו של שאול, החליט לשחרר את העם מעול הפלשתים. הוא הרג את האחראי לגביית המיסים. כשנודע הדבר לפלשתים, חרה אפם. הם גייסו את צבאם ויצאו למלחמה.
כשראה שאול שהפלשתים מתכוננים להלחם עם ישראל, הזעיק מיד את בני ישראל לגלגל להמתין עימו שם עד שתפרוץ המלחמה.
כשהמליך שמואל את שאול למלך, ציווהו: "כשתפרוץ מלחמה, רד עם העם לגלגל, המתן שם שבעה ימים ואל תעשה דבר עד שאגיע. כשאגיע, תקריב עם העם עולות וזבחים לה', ואומר לך מה לעשות".
הפלשתים עלו בהמוניהם למכמש הסמוכה לגלגל. שלושים אלף רכב ברזל, ששת אלפים פרשים וחיל רגלים כחול אשר על שפת הים. חמושים ומצויידים בחניתות ובחרבות, בקשתות ובחיצים.
שאול המתין בגלגל לבואו של שמואל במשך שבעת ימים. מאחר שההמתנה היתה כה ממושכת, עזבו רבים מחיילי שאול את שדה המערכה, ושאול נותר עם שש מאות איש בלבד.
כשהגיע היום השביעי, ושמואל עדיין לא הגיע, ציווה שאול להגיש לפניו את העולה ואת השלמים והקריבם לפני ה'. כשסיים להקריב, הגיע שמואל ונחרד: "מדוע לא המתנת לבואי כפי שנצטווית?"
"ראיתי שהסכנה גדולה והעם נפוץ לכל עבר. למרות זאת, לא יצאתי למלחמה ורק העליתי את העולה", ענה שאול
אמר לו שמואל: "לו היית מושל ברוחך, היית ראוי למשול על אחרים ומלכותך היתה מתקיימת לעד. אולם מאחר שלא שמרת את מצות ה', עתיד ה' ליטול את המלכות מזרעך ולמוסרה לאיש אחר".
שמואל ושאול יצאו למלחמה כשעימם שש מאות האנשים שנותרו עם שאול. נעשה להם נס, והמעטים נצחו את הרבים.
באותה עת בישרו שמואל שהגיעה השעה לקיים את מצות מחיית עמלק, להשמיד את רכושם ולהמית משור ועד שה, מגמל ועד חמור, אשר היו שייכים לעמלק.
בני ישראל יצאו למלחמה ונחלו ניצחון גדול על עמלק. שאול חמל על מלכם, אגג, ולא הרגו, וכן לא המית את צאנם ואת בקרם המובחר.
כעס ה' על שאול ואמר לשמואל: "מתחרט אני שהמלכתי את שאול למלך. מכיוון שלא קיים את דברי, תינטל ממנו מלכותו". מששמע זאת שמואל, הצטער צער רב. הלא זעק והתחנן אל ה' לבטל את הגזירה, אך לא נענה.
הלך שמואל לגלגל, שם זבח שאול זבח לה' והודה על הניצחון. שאול יצא לקראת שמואל ובישרו בשמחה רבה שקיים את דבר ה'.
"ומה קול הצאן וקול הבקר שאני שומע?" שאל שמואל.
ענה לו שאול: "הם מיטב הצאן והבקר שנלקחו מעמלק כדי לזבוח זבח לה'".
כלום יש חפץ לה' בעולות ובזבחים אם לא שומעים בקולו?" שאל שמואל, "הלא מוטב לשמוע בקולו מלזבוח לו זבחים".
ענה שאול ואמר: "את מצוות ה' להכרית את עמלק – קיימתי. רק את אגג המלך לא הרגתי, שכן ברצוני להמיתו בארץ ישראל, כסמל לניצחון".
אמר לו שמואל: "כמלך ישראל מוטל עליך לקיים את מצוות ה' בדקדוק, ולא להוסיף או לגרוע דבר. אולם מאחר שלא נהגת כך, הודיעני ה' כי מאס בך מלהיות מלך על ישראל".
כשסיים שמואל את דבריו ופנה ללכת, תפס שאול את כנף מעילו כדי לעכבו, ומעילו של שמואל נקרע. אמר לו שמואל: "כשם שהמעיל נקרע , כך יקרע ה' את ממלכת ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך'".
שאול הצטער על חומרת מעשיו וביקש משמואל שלא יבזהו וישוב עמו להשתחוות לה'. שמואל נענה לו וציוה להביא לפניו את אגג מלך עמלק, שם המיתו לפני ה' בגלגל.
מאותו מאורע לא הוסיף עוד שמואל לראות את שאול עד יום מותו.
_x000D_דוד נמשח למלך
ה' פנה לשמואל ואמר לו: "עד מתי תתאבל על שאול? מלא קרנך שמן ולך אל ישי המתגורר בבית לחם, כי בחרתי באחד מבניו למלך".
בקרן השמן היה שמן המשחה שהכין משה במדבר, ובו משחו את מלכי בית דוד.
אמר שמואל: "אם אמליך מלך בחייו של שאול, עלול הוא להרגני כדין מורד במלכות".
ענה לו ה': "כדי שלא תיוודע סיבת בואך, קח עמך לבית לחם עגלת בקר וזבח שם שלמים, והזמן את ישי ובניו לסעודה. אני אודיעך את מי עליך למשוח למלך".
עשה שמואל כפי שנצטווה. כאשר הגיע לבית לחם, יצאו זקני העיר לקראתו וברכוהו.
אמר להם שמואל: "לזבוח לה' באתי, התקדשו ובואו לסעודת הזבח".
לאחר מכן, הלך שמואל לבית ישי. כשראה את אליאב בנו הבכור, שהיה איש יפה תואר וגבה קומה, חשב שמואל שאליאב ראוי להיות מלך.
אמר לו ה': "אל תביט אל יפי מראהו, כי לא בו בחרתי".
העביר ישי את בנו השני, אבינדב, לפני שמואל. לקח שמואל את קרן השמן כדי לצקת שמן על ראשו, אך למרבה הפלא, נעלם השמן ונבלע בקרן. רק כשיצא אבינדב מעל פניו, חזר השמן ומילא את הקרן. הבין שמואל שגם בו לא בחר ה'.
שבעה בנים העביר ישי לפני שמואל, וכל פעם נבלע השמן בקרן. לאחר שעברו כולם, שאל שמואל את ישי: "האם אלו הם כל בניך?"
"לא", ענה ישי, "בני הקטן רועה את צאני בשדה".
"שלח להביאו, כי לא נשב לאכול עד שיגיע".
שלח ישי לקרוא לדוד מהשדה. דוד הגיע, ומראהו אדמוני, יפה עיניים וטוב רואי.
כשראה אותו שמואל, נחרד: אדמוני כעשיו הוא, ובודאי יהיה שופך דמים.
אמר לו הקב"ה: "אמנם עתיד הוא לשפוך דמים, אך רק את דמם של אויביו שאותם יהרוג במלחמה על פי הוראתי. קום משחהו כי בו בחרתי".
לקח שמואל את קרן השמן, והנה עלה השמן מעצמו וניצוק על ראש דוד. קרשו טיפות השמן הזוהרות על מצחו ועיטרו את ראשו כעטרה משובצת יהלומים ומרגליות.
מאותו יום שרתה על דוד רוח ה', רוח נבואה ורוח גבורה. מאותו יום התעוררה בו רוח הקודש שבהשראתה אמר את השירים והמזמורים שבספר תהלים.
_x000D__x000D_דוד מול גלית
אל ארץ פלשתים הנמצאת בדרום ארץ ישראל, הגיעה שמועה שרוח רעה תוקפת את שאול המלך. כששמעו זאת פלישתם, החליטו לצאת למלחמה בישראל ולשוב לשעבדם. שהרי לעם ישראל אין מנהיג חזק שיוכל להנהיגם בקרב.
הזעיקו הפלשתים את חילותיהם והתקדמו לעבר ארץ ישראל. הם הגיעו עד העיר שוכה, בתוך ארץ ישראל, שם חנו.
כששמע על כך שאול, שלח את צבאו לקראת מחנה פלשתים. עמדו ישראל מול הפלשתים, כשביניהם מפריד הגיא, ואין אחד מהצדדים מעז לפתוח במלחמה.
לפתע יצא ממחנה פלשתים שר בשם גלית. הוא היה גיבור, ענק, וגבהו יותר משלושה מטרים. לראשו חבש כובע עשוי בליטות נחושת, חדות כתער, על רגליו הגנו טסי נחושת ובידו נשא חנית ענקית. בראש החנית היה תקוע חוד ברזל כבד מאד, מלוטש ומושחז. משקל לבושו של גלית היה כה רב, שרק אדם חזק ובעל כוחות עצומים היה מסוגל לשאת משא כבד כל כך.
גלית נעמד בין שני המחנות, כשבידו מתנופפת החנית הענקית. כשראו אותו בני ישראל, הם נבהלו ופחדו מאד.
לפתע פתח גלית את פיו והס הושלך במחנה. קרא גלית: "אני הוא גלית הפלשתי, אני הרגתי את שני בני עלי, שביתי את ארון הברית ועמדתי בראש כל מלחמותיכם עם הפלשתים. ניצחתי אתכם והרגתי רבים מכם כעפר הארץ.
מדוע נלחם צבא נגד צבא? יילחמו שנים מבינינו, והמנצח יכריע מי יהיה השליט.
בחרו לכם איש שילחם בי. אם יוכל להתגבר עלי ולנצחני, והיינו לכם לעבדים. ואם אני אנצח, תהיו אתם לנו עבדים".
כששמע שאול את דברי גלית, נפל עליו פחד גדול. כשראו ישראל שמלכם מתיירא, פחדו גם הם, ואימה ופחד שלטו במחנה ישראל.
כשראה גלית שישראל פוחדים מפניו, התגאה והגביר את דברי התרברבותו ואת וחירופיו.
באותם ימים רעה דוד את צאן אביו בבית לחם ולא יצא למלחמה כשאר אחיו, אלא נותר בבית כדי לעזור לאביו שכבר היה זקן.
לפני המלחמה שימש דוד כנושא כליו של שאול וכמנגן לפניו. אולם הוא לא עשה זאת בקביעות, אלא היה הולך ושב מבית שאול לבית אביו. בזמן שרווח לשאול והוטב לו, נהג דוד לחזור לבית אביו ורעה את צאנו. עתה, כשיצא שאול למלחמה, לקח עימו נושא כלים אחר ושלח את דוד אל אביו, כי חשב שדוד צעיר מדי מכדי לעמוד בתלאות המלחמה.
במשך ארבעים יום התייצב גלית הפלשתי, בוקר וערב, בזמן שבני ישראל התפללו. ביקש לבטלם מקריאת שמע של שחרית וערבית והיה מחרף ומנאץ את מערכות ישראל. הוא עשה כך במשך ארבעים יום כדי לבטל את זכות התורה שנתנה למשה רבינו, לאחר ששהה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה.
לקראת תום ימים אלו, אזלה הצידה מכלי בני ישי שהיו במחנה. קרא ישי לדוד מהשדה ואמר לו ללכת למצוא את שלושת אחיו, לדרוש בשלומם ולהביא להם צידה.
דוד השכים עם בוקר, נטל את המזון שהכין אביו והלך לעמק האלה שם חנה צבא ישראל. כשהגיע למחנה, חיפש את אחיו ולא מצאם. אמרו לו שהם יצאו לשדה המערכה, שכן שאול החליט להתחיל במלחמה. מיד יצא דוד לשדה המערכה, מצא את אחיו ושאל לשלומם.
בעת שדיבר עימם, יצא גלית ממערכות פלשתים והתקרב למחנה ישראל. הוא עלה למקום גבוה, כדי שכולם יראו אותו וישמעו את דברי החירוף והגידוף שהוא אומר.
באותה שעה יצאו הלוחמים ממחנה ישראל והלכו לקראת מחנה פלשתים בתרועות מלחמה. אולם ברגע שקרבו למחנה גלית, נסו בבהלה מפניו.
כששמע אליאב, אחיו הבכור, את דבריו, מיד הבין שבדעתו להלחם עם הפלשתי. חרה אפו בדוד ואמר לו: "מדוע ירדת למקום המערכה וכיצד נטשת את הצאן במדבר?"
שמע דוד את תוכחתו, אך ברוב ענוותנותו לא התווכח עמו. למרות שאליאב לא צדק, שהרי הפקיד דוד שומר על הצאן, הוא ענה בתמימות: "בוודאי לא לחינם באתי, אלא הבורא סיבב כך את הדברים, כדי שיעשה נס על ידי".
דוד פנה מאחיו, סבב במחנה בין האנשים ואמר להם את הדברים שאמר לאחיו. מטרתו היתה שיגיעו דבריו לשאול המלך, והוא יקרא לו. דבריו עשו רושם על השומעים שראו כי קנאת ה' בוערת בלבו. ואכן, הגיעו הדברים לאוזני שאול, והוא ציווה להביאו אליו.
כשהגיע דוד לשאול, אמר לו: "עבדך ילך וילחם עם הפלשתי הזה".
ענה לו שאול: "לא תוכל להלחם בו, כי נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו".
"כשהיה עבדך רועה את צאן אביו", סיפר דוד לשאול, "באו אריה ודוב ונשאו שה מהעדר. רדפתי אחריהם, ובעזרת ה', הצלתי מפיהם את השה. כאשר קמו עלי לטרפני, נלחמתי בהם והרגתים. עתה, יהיה הפלשתי הערל הזה, כאחד מחיות טרף אלו, וה', שהצילני מיד הארי והדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי".
כששמע שאול את דברי דוד, וראה את בטחונו בה' ואת אומץ לבו, לא הוסיף להתנגד. אמר לו: "לך, וה' יהיה עמך".
הלבישו שאול בבגדי המלחמה שלו, בשריונו, בכובע הנחושת ובחרבו. להפתעתו ראה שאול כי הבגדים הולמים את דוד, כאילו היו בגדיו זה מכבר.
התפלא שאול כיצד בגדיו הולמים את דוד ותואמים את מידתו, שהרי גבוה יותר מכל העם. הביט בדוד שנית, והנה השתנתה צורתו של דוד וחזותו נראתה כמלך.
מחשבה חלפה במוחו של שאול: אולי התכוון שמואל שדוד ימלוך תחתי ותינתן לו מלכותי? מיד התכרכמו פני שאול ועינו היתה צרה בדוד.
כשהרגיש בכך דוד, אמר לשאול: "לא אוכל ללכת בבגדים אלו, כיוון שלא הורגלתי בהם. מוטב אלך בבגדי הרגילים", והוא מיהר את בגדי הקרב לשאול.
לקח דוד את מקל הרועים בידו, ירד לנחל, אסף חמש אבנים והכניסן לתוך ילקוט הרועים. גם את כף הקלע שקולעים בה אבנים לקח עימו.
דוד התייצב לפני גלית במקלו, כדי שיחשוב שבכוונתו להכותו במקל ויסיח דעתו מכף הקלע. גלית יצא לקראתו חמוש מכף רגל ועד ראש, ואיש נושא מגן הולך לפניו.
כשראה דוד את גלית, התיירא מאד וביקש מה': "ריבונו של עולם! תן לי אות כדי שאדע שאני אנצח". ואך סיים את תפילתו, והנה, צרעת פרחה במצחו של גלית. אז ידע דוד שה' עמו, וכך חיזק את לבו בביטחונו בה'.
דוד וגלית קרבו זה לזה. להפתעתו, ראה גלית הפלשתי את הלוחם ששלחו מולו… נער צעיר ללא שריון וללא מדי קרב, לבוש תלבושת פשוטה, ובמקום כלי נשק, מקל בידו.
כעס הפלשתי וקרא לעבר דוד: "הכלב אני, שאתה בא אלי במקלות?"
מרוב כעסו, החל לקלל ולגדף את דוד וקרא אליו בזעם: "קרב אלי, ואתן את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה".
אמר לו דוד: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צבקות. היום הזה יסגירך ה' בידי והכיתיך, והסירותי את ראשך מעליך, וידעו כולם, כי לא בחרב ובחנית יושיע ה', כי לה' המלחמה והוא ייתן אתכם בידינו".
כששמע הפלשתי את דברי דוד, בערה בו חמתו. הוא התקרב בכבדות אל דוד והניף לעברו את חניתו הענקית.
רץ דוד בזריזות לקראתו, ובתוך כדי ריצה, הוציא אחת האבנים החלקות מתרמילו וקלעה מתוך כף הקלע היישר למצח גלית. דוד קלע בכח כה רב, עד שהאבן טבעה במצחו של גלית, ולמרות כובע נחושת שהיה עליו, היא חדרה מתחת לכובע.
מיד התמוטט גלית ונפל על פניו ארצה. על חזהו היתה מצוירת דמות העבודה זרה שלו, דגון. הוא נפל על ציור אלילו, כדברי הפסוק: "ונתתי את פגרכם על פגרי גילוליכם".
כשראה דוד את גלית שוכב מת לרגליו, שלף את חרב גלית מנדנה וכרת את ראשו.
כשראו הפלשתים שמת גיבורם, נסו בבהלה מהמקום, כי לא רצו להיות עבדי היהודים. אולם בני ישראל רדפו אחריהם עד שערי עקרון הנמצאת בצפון ארץ פלשתים, והפילו בהם חללים רבים. כשחזרו ישראל מהמלחמה, בזזו את שלל הפלשתים במחנותיהם הנטושים.
כשהסתיימה המלחמה, מינה שאול את דוד לשר הממונה על כל אנשי המלחמה, ודוד היה יוצא ובא לפני העם בשליחות שאול, ובכל אשר עשה הצליח.
למרות ששאול המלך גידלו ורוממו מעל כל השרים, מצא דוד חן בעיני כולם, והעם והשרים לא קינאו בו כלל.
_x000D__x000D_דוד חתן המלך
השמועה על תשועת ה' ועל מעשה דוד התפשטה בכל ארץ ישראל. כששבו שאול ואנשיו מהמלחמה, קיבלו את פניהם בשמחה, שרו לכבודם וקיבלום בתופים ובמחולות והנשים שרו לכבודם: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו".
לכל מקום שהגיע שאול, נשמע השיר המקלס אותו ואת דוד. כששמע שאול שיר זה, התמלא חימה וחשב בלבו: את דוד משבחים רבבות, ואילו אותי משבחים רק באלפים? ולא עוד, אלא שהשוו אותנו בדרגה זהה, ואף לא אמרו 'שאול המלך' בדרך כבוד!
באותה שעה התעוררה קנאתו בדוד.
למחרת, שרתה על שאול רוח רעה. דברי הנשים המשוררות לא נתנו לו מנוח. הוא שקע במרה שחורה והתהלך בארמונו נסער כשחניתו בידו.
דוד ניגן לפני שאול וניסה לשמח את לבו. לפתע הטיל שאול את חניתו לעברו, אך דוד חמק ממנה במהירות. שאול ניסה לפגוע בו שנית, אך שוב הצליח דוד לחמוק מחניתו.
כשראה שאול שה' עם דוד, מלאה את לבו יראה גדולה. הוא שלח את דוד מביתו, מפני שחשש ששוב תשרה עליו רוח רעה, ולא יוכל לעצור את עצמו מלהרוג את דוד.
שאול חיפש תחבולה שדוד ייהרג בידי פלשתים, וכך חשב לעצמו: מוטב שתהיה בו יד פלשתים ואל תהי ידי בו.
שאול הציע לדוד את בתו לאשה, אך התנה עמו שקודם לכן יהרוג מאה פלשתים כנדוניה עבור בתו. תקוותו נתבדתה. לא זו בלבד שדוד לא מת, אלא שהרג מאתיים פלשתים. שאול נאלץ להשלים עם נצחונו ונתן לו את בתו, מיכל, לאשה.
_x000D_
מיכל מצילה את דוד
ככל שעלתה קרנו של דוד בעיני העם, כך גברה קנאתו של שאול אשר רצה להמיתו. לאחר שניסה להרוג את דוד בסתר ולא הצליח, גזר עליו מיתה כדין מורד במלכות.
הוא ציוה על עבדיו לשמור על ביתו של דוד כל הלילה ולהמיתו בבוקר. כאשר נודע הדבר לאשתו, מיכל, הזהירה אותו: "אם אינך בורח הלילה, מחר ימיתוך עבדי המלך".
כשראתה מיכל ששליחי המלך שומרים את ביתם, לקחה חבל ושלשלה את דוד מבעד החלון. לאחר שהתרחק דוד מביתו, נטלה מיכל תרפים בדמות אדם והניחה אותם במיטתו של דוד, כיסתה אותם בשמיכה והמתינה לבוא השומרים.
עם שחר הגיעו שומרי המלך והודיעו: "באנו לקחת את דוד בן ישי".
"חולה הוא", ענתה להם מיכל.
כשספרו זאת השומרים לשאול, ציוה עליהם לשאת את דוד עם מיטתו לארמונו. עשו עבדיו כדבריו, נשאו את מיטתו והביאוה לשאול. כשהסיר שאול את השמיכה, ראה לתדהמתו, תרפים בדמות אדם. קצף שאול וציווה להביא לפניו את מיכל בתו.
"מדוע רימית אותי והברחת את שונאי?" כעס עליה שאול.
פחדה מיכל מכעסו ואמרה: "דוד הזהירני שאם לא אעזור לו להמלט, הוא יהרגני".
דוד ברח אל שמואל הנביא שבישר לו, שהוא עתיד למלוך בקרוב על ישראל. שמואל לקחו לניות, שם לימד את בני הנביאים תורה. כל הלילה עסקו בתורה ודנו על מקומו המדוייק של בית המקדש, ושמואל מסר לו מגילה שבה מפורטת צורת בית המקדש.
_x000D_
_x000D_דוד ויונתן
לדוד היה ידיד נפש בשם יונתן, בנו של שאול, העתיד למלוך תחתיו.
יונתן הכיר במעלותיו הנשגבות של דוד ונפשם נקשרה באהבה עזה. ברית של ידידות נכרתה ביניהם, וכאות לברית זו נתן יונתן לדוד את מדי המלחמה שלו: מעילו, קשתו חרבו וחגורו. ברית זו לא הופרה ועמדה בניסיונות קשים שעברו על דוד ויונתן.
גם כשידע יונתן שדוד עתיד למלוך במקומו אחרי שאול, לא רפתה אהבתו אליו. הוא עזר לדוד להמלט מידי שאול אביו, ואף התחנן לפניו שיחוס על דוד ולא ימיתו. ואכן, בתחילה הבטיח לשאול שלא יגרום רעה לדוד.
כשנוכח דוד ששאול נחוש להמיתו, בא ליונתן ושאלו: "מה חטאתי לאביך, שמבקש הוא את נפשי?"
"חלילה לך לחשוב כך", ענה יונתן, "אילו רצה אבי להרגך, לא היה מסתיר זאת ממני".
אמר דוד: "אביך יודע שמצאתי חן בעיניך, ולכן לא גילה לך את כוונתו".
"אם כך, כל אשר תאמר אלי אעשה", ענה יונתן.
אמר לו דוד: "מחר, בראש חודש, עורך אביך משתה שגם אני מוזמן אליו. אלך ואסתתר בשדה שלושה ימים, וכשירגיש המלך בהעדרי וישאלך לסיבת הדבר, אמור לו שביקשתי את רשותך ללכת לבית לחם להשתתף במשתה שעורכת משפחתי".
וזה יהיה לך לסימן: אם לא יכעס אביך שנתת לי רשות ללכת, הרי שאין בכוונתו להרגני. אך אם יכעס אביך ויטיח בפניך דברים קשים, דע שבכוונתו להמיתני".
"טובים דבריך. מחר אחקור את אבי ואגלה את אוזנך", ענה יונתן, "אולם עלינו לקבוע סימנים שעל פיהם תוכל לדעת מהי התשובה, בלי שתתגלה. בעוד שלושה ימים עליך לרדת לעמק ולשבת שם ליד אבן האזל. באותה עת אצא עם נערי אל המקום, וניראה כאילו אנו עוסקים בקליעה למטרה. אני אירה שלושה חצים אל האבן ואומר לנער לחפש את החיצים. אם אומר: 'החיצים מאחוריך, קח אותם ובוא אלי', סימן ששלום לך והנך יכול לצאת ממחבואך. אך אם אומר לנער: 'החצים הרחק ממך', סימן שעליך להמלט, וצפויה לך סכנה מאבי".
דוד ויונתן נפרדו איש לדרכו. ואמנם, למחרת היום לא בא דוד לסעודה שערך שאול. כשראה שאול שדוד נעדר, חשב שרק במקרה לא בא דוד לאכול אותו יום.
למחרת, ביום השני של ראש חודש, שוב נאספו המלך ומקורביו לסעודת היום. והנה, שוב הבחין שאול שנפקד מקום דוד. הוא פנה אל יונתן בנו בכעס ושאלו: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום לסעודה?"
ענה לו יונתן: "דוד ביקש ממני רשות ללכת לביתו, מאחר שמשפחתו עורכת שם סעודה".
כששמע שאול את תשובת יונתן, בערה בו חמתו להשחית, והוא קרא בכעס: "בן נעוות המרדות! ידעתי, שבוחר אתה בבן ישי. אך דע לך, כי כל עוד הוא חי, לא תיכון מלכותך בידך. הבא אותו אלי מיד, כי בן מוות הוא".
"למה יומת?" שאל יונתן, "וכי מה עשה?"
לפתע, הרים עליו שאול את חניתו בתנועה מאיימת, כאילו ביקש להכותו. יונתן נבהל ויצא מהחדר. מעתה ידע שמנוי וגמור עם אביו להמית את דוד.
למחרת, לקח יונתן קשת וחיצים והלך עם נערו נושא הכלים אל המקום שקבע עם דוד.
כשהגיע לשדה, ירה שני חיצים ואמר לנער: "רוץ ומצא את החיצים". תוך כדי מרוצתו, ירה יונתן את החץ השלישי, הרחק מהנער, וקרא אחריו בקול רם כדי שישמע דוד: "החצים הרחק ממך, רוץ להביאם". כשחזר הנער עם החיצים, מסר לו יונתן את קשתו וציווהו להחזירם העירה.
כשנשאר יונתן לבדו בשדה, יצא דוד ממחבואו ונפל על צווארו, הם נשקו איש לרעהו לשלום ובכו, כי קשתה עליהם הפרידה.
"לך לשלום", אמר יונתן לדוד, "וזכור את השבועה אשר נשבענו כי ה' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם".
_x000D_
דוד אצל אכיש מלך גת
דוד שאל את ה': "ריבונו של עולם, כל מה שעשית בעולמך, יפה עשית, חוץ מהשטות. איזו הנאה היא כשאדם הולך בשוק וקורע את בגדיו, והילדים רצים אחריו ולועגים לו?"
ענהו הקב"ה: "על שטות אתה קורא תיגר? חייך שתצטרך לה".
לאחר שנפרד דוד מיהונתן, הלך דוד לנוב עיר הכהנים. כדי להתפלל ליד ארון ה' ולשאול באורים ותומים לאן עליו להמשיך.
לפתע נתקל בדואג האדומי. מאחר שחשש דוד כי דואג יספר לשאול את מקום הימצאו, ברח ורצה לבקש מקלט אצל אכיש מלך גת, אחת מערי פלשתים.
שומרי ראשו של אכיש זיהוהו ואמרו לאכיש: "זהו דוד, רוצח גלית. הרשה לנו להרגו".
אמר להם אכיש: "וכי לא גלית הזמינו להלחם עמו בקרב למוות?"
אמרו לו שומריו: "אם כך, רד מכסא מלכותך ותן אותו לדוד, כי אמר גלית: גם 'אם ינצחני, נהיה לו לעבדים'. אם כך, דוד יהיה מלך על פלשתים, וכולנו עבדיו".
כששמע דוד את דבריהם, נבהל מאד וחשש שהם יצליחו לשכנע את אכיש להרגו. התפלל דוד אל ה' וביקש: "ריבונו של עולם, ענני בזו השעה".
שאל אותו ה': "מה אתה מבקש?"
ענה דוד: "תן לי מעט מאותה שטות שקראתי עליה תיגר".
מיד עשה דוד עצמו כמשוגע. צעק וכתב על שער הארמון באותיות גדולות: "אכיש מלך גת חייב לי מאה ריבוא שקלי זהב ואשתו חייבת לי חמישים ריבוא שקלי זהב".
גם בתו של אכיש היתה חסרת דעת. היא צעקה בתוך הארמון, ודוד צעק והשתטה בחוץ. אמר אכיש לעבדיו: "החסר משוגעים אני, שהבאתם אותו אלי? גרשוהו מכאן!" עשו עבדיו כדבריו והניחו לדוד ללכת.
_x000D_ דוד מכין לו גדוד
דוד עזב את ארץ פלשתים, חזר לארץ ישראל והתחבא במערה ליד הישוב עדולם.
השמועה שדוד בורח מפני שאול הרוצה להרגו, הגיעה למשפחתו. זו חששה מנקמת שאול, והצטרפה לדוד במחבואו.
כשנודע שדוד, אהוב העם, מסתתר עם משפחתו במערה, החלו אנשים שונים להגיע אל דוד ולהתקבץ סביבו. חלק מהאנשים היו גיבורי חיל, שבאו כדי לעזור לדוד, וחלקם, אנשים עניים ומרי נפש. מדי יום נוספו עוד אנשים, עד שהגיע מספרם: black; FONT-SIZE: 11pt" lang=HE>דוד חשש שהוריו לא יוכלו לעמוד בתנאי המדבר הקשים, ולכן חיפש למענם מקלט במקום אחר. כיוון שרות סבתו היתה מואביה, חשב שבודאי ייענה מלך מואב לבקשתו. ואכן, הסכים מלך מואב לבקשתו ונתן להם מבצר לגור בו עד יעבור זעם.
כך החל מסע הנדודים של דוד ואנשיו, כשהם נמלטים ממדבר למדבר וממערה למערה. וכל אותה עת סכנת מוות מרחפת עליהם מפני שאול.
_x000D_
כנף המעיל
כשהיו דוד ואנשיו במדבר עין גדי, שמעו ששאול וצבאו מחפשים אחריהם במדבר. הם נכנסו למערה גדולה, התחבאו בה והתפללו לה' שיצילם.
קולות המחפשים התקרבו למערה שבה הסתתרו. דוד ואנשיו הצטנפו בירכתי המערה וקיוו שהמחפשים יחלפו על פניהם ולא יתפסום.
לפתע נראתה דמות אדם בפתח המערה, הם הבחינו ששאול המלך ניצב לפניהם. שאול נכנס לבדו למערה ולא הבחין ביושבים בירכתי המערה, שכן חושך ואפילה שררו בה.
אנשי דוד לחשו אליו: "קום הרוג את שאול". קם דוד, התקרב אל שאול בצעדים חרישיים, הרים את כנף מעילו וכרתו, בלי שירגיש בכך שאול.
כששב לירכתי המערה, אמר לאנשיו: "חלילה לי לשלוח יד במשיח ה'". הוא עצר בידי אנשיו שרצו להכות את שאול, אשר יצא מהמערה בלי לדעת על הסכנה שהיה נתון בה.
לאחר שהתרחק שאול, יצא אחריו דוד וקרא: "אדוני המלך! למה תשמע לאנשים האומרים שאת רעתך אני מבקש? היום הסגירך ה' בידי, אך אני חסתי עליך. כרתי את כנף מעילך, אולם בך לא שלחתי את ידי".
כשנזכר שאול בדברי שמואל הנביא: "האיש אשר יכרות את כנף מעילך, ימלוך תחתיך", בכה ואמר לדוד: "צדיק אתה ממני, בני, כי גמלת לי טובה תחת רעה, ולמרות שה' הסגירני בידך לא הרגתני. ישלם לך ה' גמולך על הטובה שעשית עמדי".
כשראה אבנר, שר צבא שאול, ששאול מתחרט על רדיפת דוד, אמר לו: "אל תאמין לדוד שכרת את כנף מעילך. הן עברת בין קוצים, ובוודאי נתפס בהם מעילך ונקרע".
בכך מנע אבנר משאול להשלים עם דוד.
_x000D__x000D_מות שאול
הפלשתים, אויבי ישראל, המתינו לשעת כושר להלחם בישראל, ואכן, הגיעה השעה. הם שמעו ששמואל, מנהיגם הרוחני של ישראל, נפטר, ודוד פליט בארץ פלשתים. בעקבות כך החליטו לפתוח במלחמה נגד ישראל.
גם שאול המלך אסף את בני ישראל למלחמה בהר הגלבוע. שאול, שבתחילת מלכותו יצא למלחמה באומץ לב, פחד וחרדה אחזו בו כשראה את מחנה פלשתים.
לפני שנפטר שמואל הנביא, הוא הודיע שבני ישראל יינגפו במלחמה זו, ועתה עומד ה' לקיים את דבריו – לקחת ממנו את מלכותו ולתתה לדוד והוא ובניו יפלו במלחמה זו.
אמר לו שמואל: "אמנם תוכל לברוח ולהינצל, אך אם תלחם ותיפול בחרב, תהיה מיתתך כפרתך, ותזכה להיות במחיצתי בגן עדן". כששמע זאת שאול, סירב לאכול וישב על הארץ. שריו הפצירו בו לאכול והוא שמע לקולם והחליט לצאת למלחמה.
שאול לקח את בניו עימו ויצא למלחמה. המלחמה היתה קשה ועקובה מדם. כשראו בני ישראל שהפלשתים מנצחים, החלו לנוס משדה המערכה, וכך החלה מפלתם.
שאול ובניו לא נמלטו, הם נלחמו בפלשתים באומץ לב ובחירוף נפש. בסופו של דבר, השיגה חרבם של הפלשתים את בני שאול, ויהונתן, אבינדב ומלכישוע נהרגו.
שאול נותר חי, אך כשראה את הפלשתים מתקרבים, אמר לנושא כליו: "שלוף חרבך והמיתני, בטרם יתפסוני הערלים ויתעללו בי". אולם נושא כליו סירב לפגוע בו.
שאול חשש שאם יפול ביד פלשתים, יתעללו בו ויעבירוהו בכח על דתו. וכיוון שנושא כליו סירב להמיתו, נפל על חרבו ומת על קידוש ה'. למחרת, מצאו פלשתים את גוויות שאול ושלושת בניו ותלו אותם על חומות בית שן כדי להתהלל בניצחונם.
כששמעו אנשי יבש גלעד על מעשי הפלשתים, כעסו על הביזיון שביזו את מלך ישראל ובניו, והחליטו לגמול חסד של אמת עם המתים ולהביאם לקבורה.
הלכו בני החיל שבהם לחומת בית שן, הורידו בחשאי את שאול ובניו מהחומות, לקחום עמם וקברו אותם תחת האשל. לאחר מכן, צמו והתאבלו עליהם שבעה ימים.
באותה עת, ישב דוד בעיר צקלג, בארץ פלשתים, ולא ידע מאומה מכל הנעשה. ביום השלישי למות שאול, הגיע אליו נער ממחנה ישראל כשבגדיו קרועים ואדמה על ראשו.
נחרד דוד למראהו ושאלו: "מאין באת? מה אירע? הגד נא לי!"
"ממחנה ישראל נמלטתי", סיפר, "מפלה גדולה נחלו ישראל. רבים מאנשינו ניגפו בחרב, וגם שאול ויהונתן בנו מתו".
כששמעו דוד ואנשיו את הבשורה הרעה, קרעו את בגדיהם ובכו, ספדו וצמו עד הערב על שאול ויהונתן בנו ועל עם ה' ובית ישראל שנפלו בחרב.
דוד נשא קינה על שאול המלך ועל בנו יהונתן. הוא הלל את גבורתם ואת מסירות נפשם:
"שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. מנשרים קלו מאריות גברו… צר לי עליך אחי, יהונתן. נעמת לי מאד, נפלאה אהבתך לי…"
_x000D_
דוד מלך ישראל
בתום שבעת ימי האבל על שאול, רצה דוד לעלות לארץ ישראל. הוא שאל באורים ותומים, האם לעזוב את ארץ פלשתים לעלות לארץ ישראל. ענהו ה': "עלה".
הוסיף דוד לשאול: "להיכן אעלה?" ונענה: "חברונה".
עלה דוד עם אנשיו לחברון. כשהגיעו לא רצה דוד להכנס אל העיר עם חייליו, כדי שלא יחשבו שהוא בא כדי להשתלט על העיר בכח, על כן השאיראת אנשיו מחוץ העיר.
דוד נמשח למלך שנים רבות קודם לכן, אך לא רצה להמליך את עצמו לאחר מותו של שאול. הוא חשב שאולי יירש בן שאול את אביו, ועדיין לא הגיעה שעתו למלוך. אולם אנשי יהודה משחו את דוד למלך וקיוו שגם שאר השבטים עליהם. אבל אבנר, שר צבא שאול, המליך את איש בושת, בן שאול, על שאר שבטי ישראל.
לאחר שנתיים, כשמת איש בושת, באו בני ישראל אל דוד ובקשוהו שימלוך עליהם.
דוד החל למלוך בגיל שלושים. בחברון מלך שבע שנים, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה.
_x000D_
כיבוש ירושלים
כשהתאחדו כל בני ישראל תחת כסא דוד, העביר דוד את מלכותו לירושלים. מיד כשהתפנה, רצה להעביר את ארון ברית ה' שנדד ממקום למקום, לירושלים.
שלושים אלף איש מחשובי העם באו עם דוד ללוות את ארון ה'. הם ירדו לביתו של אבינדב בגבעת יערים, שם שכן הארון, ולקחו עגלה חדשה להרכיב עליה את ארון ה'.
כשניגשו הכהנים לארון ה' כדי לשאתו, הניפם הארון באוויר וזרקם לארץ. כל מי שהתקרב לארון, הגביהו הארון והפילו ארצה.
שאל דוד בעצת אחיתופל, וזה השיבו: "זבח קרבנות לפני הארון, ויחדל". ואמנם הקריבו קרבנות לפני הארון, ונח הארון מזעפו.
בני אבינדב, עוזה ואחיו, נהגו בעגלה, ודוד המלך וכל זקני ישראל הלכו אחרי הארון בהתלהבות גדולה, שרו ורקדו וניגנו בכינורות ובנבלים, בתופים ובמצלתיים.
הם לא ידעו כיצד לנהוג בארון ה' ושגו בצורת נשיאתו – הם הרכיבוהו על עגלה ולא נשאוהו על הכתף. ולא זו בלבד, אלא שעוזה ואחיו הנהיגו את העגלה. אפילו הפלשתים, כשלקחו את ארון ה', הניחו לפרים לנהוג את העגלה בעצמם.
לפתע עף הארון באוויר והפרים נשמטו מתחתיו. עוזה שלח את ידו להחזיק בארון, ונכשל בדבר נוסף, שכן אסור לגעת בארון ה'. עוזה לא ידע שהארון לא צריך את תמיכתו ויש ביכולתו לשאת את עצמו. חרה בו אף ה' ומיד המיתו.
משראה זאת דוד הצטער מאד. הוא חשש להביא את ארון ה' לירושלים ואמר בלבו: אם בעוזה, שהיה צדיק כה גדול, פגעה מידת הדין, מה אעשה אני, שאיני במדרגתו? הוא הטה את ארון ה' בדרך, אל בית עובד אדום הגתי, שהיה לוי, ולא הביאו לירושלים.
שלושה חדשים שכן הארון בבית עובד, ושם נהגו בו כבוד גדול. בזמן זה, התברך עובד בבנים ובנות, בעושר ובנכסים. כשהתפרסמה הברכה שזכה לה בית עובד, אמרו האנשים: "עתה ידענו כי לא הארון המית את עוזה, כי אם החטא".
בינתיים, הכין דוד מקום לארון ה' בירושלים. הוא נטה אוהל מהיריעות שהקיפו את המשכן, ונטה יריעה מלמעלה כפי שהיה באוהל מועד.
כשהיה מוכן מקום הארון, התכונן דוד המלך לקחתו מבית עובד אדום. הוא קרא לראשי אבות הלויים ואמר להם: "התקדשו והעליתם את ארון ה' אלוקי ישראל".
הלויים הכינו את עצמם והלכו עם דוד ועם כל העם לבית עובד. הלויים נשאו את ארון ה' על כתפיהם, והלויים המשוררים ליוו אותם בנבלים, בכינורות ובמצלתיים, ולכל אורך הדרך זבחו קרבנות לה'.
דוד המלך הלך לפני העם, כרכר ופזז לכבוד ארון ה', מתוך שמחה אמיתית. הוא שלהב בריקודיו הנלהבים את לבות האנשים, וכולם התעלו יחד עמו בדבקות בה'.
כשהגיע המסע לירושלים, ראתה מיכל, אשת דוד, את דוד מרקד ומפזז לפני ה', ובזה לו על כך בליבה.
לאחר שהובא הארון לאוהל שהכין דוד, הקריבו שם קרבנות לה' והעלו עולות ושלמים. לאחר מכן, ברך דוד את העם בשם ה' ונשא תודות לה' על כל הניסים שהיו עם הארון.
כששב דוד לביתו, יצאה לקראתו מיכל ואמרה לו בלעג: "כמה נכבד מלך ישראל שפשט את בגדי מלכותו ורקד לעיני העבדים והשפחות, ונגלו זרועותיו ורגליו כאחד הריקים. נאה וחשובה היתה משפחת אבי ממך, שמעולם לא נראתה בהם יד או רגל ועקב מגולים".
ענה לה דוד: "אנשי בית אביך רדפו אחר כבודם, אולם אני, הנחתי את כבודי וביקשתי כבוד השמים. למרות צניעותם, בחר ה' בי מכל בית אביך למלוך על עם ישראל".
למרות שהיתה מיכל צדקת גדולה, היא נענשה על כך, ולא היו לה ילדים עד יום מותה.
_x000D_
דוד המלך ובית המקדש
כששב דוד לביתו וישב בבית הארזים המפואר שבנה לו, נקפו לבו שארון האלוקים שוכן בתוך אוהל יריעה, ואילו הוא יושב בבית ארזים. מיד התעוררה בו מחשבה לבנות ברוב פאר את בית ה'.
אולם אז בא אליו נתן הנביא ואמר לו: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת".
כששמע דוד את דברי הנביא, נחרד מאד.
אמר לו ה': "אל תירא! כל הדמים ששפכת להצלת ישראל, הם כדם קרבנות לפני".
אמר דוד: "אם כן, למה איני בונה את מקדשך?"
ענה לו ה': "אם אתה בונה אותו, הרי הוא קיים לעולם ואינו חרב".
לדוד היתה תכונה של נצחיות. לו היה דוד בונה את בית המקדש, לא היה חרב לעולם. דבר זה היה גורם לעם ישראל להענש בגופם ולהיכחד מהעולם כאשר יחטאו.
דוד המלך זכה להניח את יסודות בית המקדש, ואכן הם לא חרבו ולא יחרבו לעולם.
כיוון שהצטער דוד מאד על שלא זכה לבנות את בית המקדש, אמר לו ה': "כיוון שרצית לבנותו, כותב אני אותו על שמך, שנאמר: 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. אל תצטער שלא אתה תבנה את בית המקדש, כי בנך, שלמה, יבנה את ביתי. טובים לי מעשי צדקתך יותר מכל הקרבנות שלמענם יבנה המקדש".
כיון שרצה דוד לקדם את הקמת בית המקדש, הוא צבר אוצרות עצומים של זהב, כסף וחומרים נוספים שנדרשו לבניין הבית, וערך את משמרות הכהנים, הלווים והמשוררים שישמשו בבית המקדש.
עצת אחיתופל
דוד החל לבנות את יסודות בית המקדש וחפר באדמה בעומק רב. הוא ירד למעמקי האדמה ומצא שם פיסת חרס. כשבא להרימה, פנתה פיסת החרס אל דוד ואמרה לו: "לא תוכל להזיזני ממקומי, כיוון שסותמת אני את פי התהום". אולם דוד הרימה, ומיד החלו מי התהום לעלות ועמדו לשטוף את העולם כולו. מיד פנה דוד לאנשים שעמדו לצידו וביקש עצה, כיצד להפסיק את זרימת המים העזה.
בין האנשים עמד אחיתופל, יועץ דוד, אשר חשב בליבו: 'כעת הגיע זמני לרשת את המלוכה. אמתין עד שישטפו המים את דוד המלך, ואז אפסיק את זרימתם. כך ימנו אותי למלך על ישראל'.
בינתיים גאו המים וזרימתם הלכה וגברה.
אמר דוד לאנשיו: "אם יש ביניכם איש היודע כיצד להפסיק את זרם המים ואינו מגלה זאת, ייענש בעונש מוות".
לשמע הדברים, פחד אחיתופל ויעץ לדוד: "יש לכתוב את שם ה' המפורש על גבי פיסת חרס ולהטילה למים, והיא תסתום את פי התהום".
עשה דוד כדבריו, ומיד החלו מי התהום לשקוע, עד שהיה חשש שהאדמה תתייבש.
אמר דוד חמישה עשר פרקי "שיר המעלות" שבתהלים, ועל כל פרק שאמר עלו מי התהום, עד שהגיעו לגובה הרצוי.
אצל דוד המלך היתה שמורה מגילת בית המקדש ובה היתה רשומה תבנית הבית. הקב"ה מסר מגילה זו למשה רבינו, שהעבירה ליהושע בן-נון, תלמידו. כך נמסרה המגילה מדור לדור עד שהגיעה לדוד המלך.
כשהזקין דוד המלך, הקהיל את ראשי העם ומסר לשלמה, בנו, את המגילה, הוא אף ציווהו להקים את בית המקדש לפי התכנית שהתווה בפניו.
_x000D_
_x000D__x000D_
מרד אבשלום
כשהיה דוד קרוב לגיל שבעים שנה, חשש אבשלום בנו, שאחיו, שלמה, יירש את המלוכה. על כן החליט להשתלט על המלוכה בכח ולמלוך עוד בחיי אביו.
אבשלום היה יפה תואר ויפה מראה, ועליו נאמר: "ולכות בית דוד. הוא תכנן למרוד באביו במשך זמן רב, והתקדם צעד אחר צעד כדי להכשיר את הקרקע לביצוע מזימתו.
זמן קצר קודם לכן, ברח אבשלום לארץ גשור, לאחר שהרג את אחיו אמנון. שלוש שנים שהה שם ושב לירושלים בתיווכו של יואב, אך דוד סרב לראות את פניו.
אבשלום ידע, שכל זמן שהוא נזוף ומנודה על ידי אביו, הוא לא יצליח להטות את לב העם אחריו. לכן היה חייב להתפייס עם אביו לפני שיפתח במרד.
הוא קרא ליואב כדי לבקשו שישלים בינו לבין אביו, אולם יואב סירב לבוא. כששלח לקרוא לו בשנית ויואב סירב, ציוה אבשלום על עבדיו להצית את שדהו של יואב.
יואב כעס מאד על אבשלום שגמל לו רעה תחת הטובה שעשה עמו, שהרי הוא פעל בכל כוחו להחזירו לירושלים, ולכן הלך לאבשלום לברר את סיבת מעשהו.
"ביקשתי לשלחך אל המלך, ולא באת", אמר לו אבשלום. "אם המלך מסרב לראותני, מוטב היה לו נשארתי בגשור. כל עוד לא השלים עימי אבי, הטובה שעשית עמי אינה שלמה. אם הוא מסרב לראותני משום שיש בי עוון, מוטב שימיתני".
כששמע דוד את דברי אבשלום המעדיף למות ובלבד שיראה את פניו, נכמר לבו והוא הזמינו אליו. כשהגיע אליו אבשלום, נשק לו דוד וקיבלו בברכה.
כעת היתה הדרך פנויה לפני אבשלום והוא החל במרדו. הוא בנה מרכבה הדורה, רתם לה סוסים אבירים, ובחר חמישים איש שירוצו לפני מרכבתו. בגינוני מלכות אלו, הרגיל את העם לראות בגדולתו.
מדי יום נעמד בדרך המובילה למקום שבו שפט דוד המלך את בעלי הדין. כשראה אדם המגיע להישפט אצל המלך, קרא לו ופיתהו בדברים נעימים. התעניין לדעת מאיזו עיר הוא, התעניין בשלומו ובסיבת בואו, וכך גנב את לב העם. ולא רק זאת, אלא אמר לבעל הדין: "דבריך נכונים, אולם כיוון שלא מניחים לך להיכנס אל המלך, נגרם לך עינוי דין".
דוד סירב לשמוע צד אחד במשפט שלא בפני הצד השני, כפי שמורה ההלכה. לעומתו, הבטיח אבשלום לבעלי הדין, שלו הוא היה השופט, היה שומע גם ליחיד ומזכה אותו. כך גנב את דעתם של אלו שבאו להישפט. הוא נהג עימם כאח ורע, חיבקם ונישקם ורצה להראות כמה יקר בעיניו כבוד בני עמו.
כשחש שהתבסס מעמדו, אמר לאביו: "ברצוני ללכת לחברון לשלם את הנדר שנדרתי לה' בשבתי בגשור. שכן נדרתי, שאם ישיבני ה' לירושלים, אלך לחברון להקריב קרבנות ולכפר על עוון שפיכות הדמים". הסכים דוד וברכו: "לך בשלום".
אמר לו אבשלום: "מבקש אני שתכתוב לי אגרת, שילכו עמי שני זקנים נכבדים לחברון וייעצו לי בכל דבר שאעשה".
שאלו דוד: "את מי ברצונך לקחת עמך?"
השיבו אבשלום: "עדיין איני יודע את מי לקחת. כשאראה שני אנשים הראויים להיבחר, אראה להם את האיגרת וילכו עמי".
דוד לא חש בערמומיותו של אבשלום וניאות לכתוב לו אגרת. הוא לא העלה על דעתו שמאחורי בקשה זו מסתתרת תכנית המרד.
אבשלום הראה את האיגרת לשני זקנים חשובים ואמר להם: "בחרתי בכם ללוותני. התלכו עמי במצוות דוד המלך הכתובה באגרת?" כשהסכימו לבקשתו, הראה את האיגרת לשני אנשים נוספים ואמר להם כפי שאמר לראשונים. כך עשה, עד שהצליח לאסוף מאתיים זקנים נכבדים שהלכו עם אבשלום בתמימות ולא ידעו דבר על המרד.
לפני שיצא אבשלום לחברון, הוא שלח להודיע בכל שבטי ישראל, שכאשר יישמע קול השופר, יכריזו כולם כי מלך אבשלום בחברון.
הוא בחר דווקא בעיר חברון, כיוון שגם אביו מלך בה לפני שמלך על כל ישראל. הוא רצה את תמיכתו של אחד האנשים החשובים בישראל ובחר ביועצו של דוד, אחיתופל. אחיתופל הסכים לבוא לחברון ולהצטרף למרד.
אחיתופל סבר שמעשהו של אבשלום יסלול בפניו את הדרך למלכות, ולכן יעץ לו להרוג את אביו. כך יוכל לרשת את המלוכה.
כשנודע שאחיתופל ומאתיים הזקנים שותפים למרד, הצטרפו אליהם רבים מבני ישראל. המרד התפשט במהירות, והקשר נגד דוד הלך וחזק.
כשנודע הדבר לדוד, הוא ראה בכך עונש על מעשיו וקיבל את הדין באהבה. הוא ברח מירושלים עם אנשיו כדי לא לסכן את יושבי העיר, כשאביתר וצדוק הכהנים נושאים את ארון ה', כי חשבו שזכות הארון תגן עליו.
כשיצאו מהעיר, העמידו את הארון בצד הדרך, וכל הקהל עבר לפניו כשהם בוכים על ארון ה' הגולה ממקומו, ועל דוד מלכם הנערץ הנאלץ להמלט מירושלים.
אולם דוד חשב שלא ראוי שהארון יהיה נע ונד בגללו, לכן החליט להשיבו לירושלים. הוא ציוה על אביתר וצדוק להשיב את הארון לירושלים, עם בניהם, אחימעץ ויהונתן. אמר להם: "אני אלך לערבות המדבר ואמתין שם. וכשתתברר לכם כוונתו של אבשלום, שלחו את בניכם להודיעני את המתרחש".
דוד המלך יצא מהעיר ועלה במעלה הר הזיתים, כשהוא בוכה, ראשו מכוסה כדרך האבלים והוא מהלך יחף להרבות את ייסוריו, כדי שימחל לו ה', וימרקו מחטאו.
_x000D_
מות אבשלום
דוד הגיע למחניים, בארץ גלעד, הנמצאת בעבר הירדן. למרות שמצבו ומצב אנשיו היה קשה, מאחר שיצאו מירושלים במהירות ולא הספיקו לקחת מזון ושתיה, הוא בטח בה' שיעזרהו.
כשהגיע למחניים, פגש בשובי בן נחש מרבת עמון, במכיר בן עמיאל מלוא דבר ובברזילי הגלעדי מרוגלים. הם שמעו על המרד ועל בריחתו של דוד מירושלים והבינו שהוא נתון במצוקה. על כן יצאו לעזרתו. הם הביאו עמם חיטים ושעורים, קמח, פול ועדשים, דבש וחמאה, צאן וגבינות, מצעים למשכב וכלים לבישול.
לאחר שחילק את המזון בין אנשיו, ערך דוד את העם שעימו למלחמה. הוא חילקם למאות ולאלפים, ומינה עליהם שרי אלפים ושרי מאות. כמו כן, חילק את הצבא לשלושה חלקים ומינה עליהם את מפקדיו הגיבורים: יואב, אבישי ואתי הגתי.
דוד רצה לצאת בעצמו למלחמה, אך שריו הפצירו בו לא לצאת עמם, כיוון שידעו שכוונת אבשלום להרוג את דוד. הם אמרו לדוד: "התפלל לה' בעדנו, כי עזרתך בתפילה חשובה יותר מעשרת אלפים כמונו".
שמע דוד לדבריהם ולא יצא למלחמה. הוא ליווה אותם עד לשער העיר וציוה על מפקדיו באזני העם, שאם ייפול אבשלום לידיהם, יחמלו עליו ולא יפגעו בו.
אנשי דוד יצאו באומץ לב לקראת ישראל. למרות היותם מעטים נגד רבים, הם לא פחדו, כי בטחו בתפילת דוד. הם פגשו במחנה אבשלום ביער אפרים, ושם החלה המלחמה ביניהם.
עם תחילת המלחמה, שלח ה' למחנה אבשלום חיות רעות שהפילו חללים רבים. אנשי אבשלום נבהלו מפניהן ונפוצו לכל עבר. כך ניגפו אנשי ישראל, המורדים בדוד, ומפלתם היתה שלימה.
אבשלום הצליח להמלט לתוך היער, רכוב על גבי פרדתו. אולם לרוע מזלו, כשעבר תחת עץ אלה גדולה, נתפס שערו בסבך ענפי העץ. הפרד המשיך בדהירתו והוא נותר תלוי בשערו בין שמים וארץ. נטל אבשלום את חרבו כדי לקצוץ את שערו ולהשתחרר מהענף, והנה נפערה הארץ והוא ראה את הגהנום פתוחה מתחתיו. הוא הבין מה צפוי לו בדין שמים, משום כך לא קצץ את שערו, ונשאר תלוי בענף האלה.
אחד מחיילי דוד שעבר שם וראה את אבשלום, מיהר לספר ליואב ולהובילו לאלה הגדולה. לקח יואב את חרבו והרג את אבשלום.
למרות ציוויו של דוד לא לפגוע באבשלום, הרגו יואב. הוא ראה בעובדה שאבשלום נתפס בעץ ולא בידי אדם, רמז משמים שיש להרגו על מעשיו הרעים. כמו כן, חשש יואב, שאם יוותר אבשלום בחיים, תמשך מלחמת האחים.
מיד תקע יואב בשופר לבשר לעם שהסתיימה המלחמה ושיחדלו לרדוף אחרי בני ישראל. הוא חס על חייהם, ורצה למנוע שפיכות דמים מיותרת.
כשם שאבשלום לא זכה למות בכבוד, כך לא זכה להיקבר בכבוד. השליכוהו לתוך בור ביער והציבו עליו גל אבנים גדול. כל אנשי ישראל שמרדו בדוד המלך, נסו איש לאוהלו, נכלמים וחפויי ראש.
כשהודיעו לדוד שאבשלום בנו מת, הצטער צער רב. בכה והתחנן לה' שיסלח לאבשלום על חטאו, ושמיתתו תהיה כפרתו. כשראו בני ישראל את אבלו ואת צערו של דוד, כאבו את כאבו, ושמחת הניצחון הפכה לאבל.
_x000D_
דוד ביד הפלשתים
כשחפץ הבורא לזכך את דוד המלך ולהותירו נקי מאשמה ומחטא כראוי למשיח ה', נתן לו אפשרות לבחור: "רצונך שיכלה זרעך או שתימסר ביד האויב?"
ענה דוד: "מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי".
באחד הימים, כשיצא דוד לצוד חיות ועופות, בא השטן בדמות צבי. דוד רץ בעקבותיו ולא הרגיש שבינתיים הגיע לארץ שונאיו בנפש, ארץ פלשתים.
כשראה דוד היכן הוא נמצא, היה מאוחר לברוח. לפניו ניצב הגיבור הענק, ישבי, אחיו של גלית הפלשתי.
"אתה זה שהרגת את אחי גלית", קרא ישבי ותפס את דוד כדי לנקום בו. אכזריותו לא הניחה לו להרוג את דוד מיד, אלא הוא רצה להוציא את נשמתו בעינויים מרים.
הוא הביאו לבית הבד, מקום שבו מועכים את הזיתים כדי להפיק מהם שמן, הכניסו בשקע האבן של מקום הזיתים, קשרו היטב והניח עליו את האבן הכבדה המשמשת למעיכת הזיתים כדי להמיתו במיתה משונה ונוראה.
כשראה הבורא את עבדו הנאמן בצרה, מיד עשה לו נס והצילו. כשהכביד ישבי על דוד את האבן המועכת, התרכך שקע האבן שהיה בו דוד, הוא נדחף למטה לתוך האדמה הרכה ולא נפגע מהאבן הענקית שמעליו.
כשראה ישבי שניצל דוד, תכנן תכנית אחרת כיצד להרגו.
היה זה בערב שבת לפנות ערב.
באותה שעה היה אבישי בן צרויה, שר צבא המלך וראש הסנהדרין, עסוק בהכנות לקראת שבת. לפתע ראה מחזות מוזרים: לנגד עיניו עברה מחרוזת כתמי דם, ומול חלון ביתו ריחפה יונה בצורה משונה. היונה הכתה בכנפיה שוב ושוב, מרטה את נוצות כנפיה והשמיעה קולות מוזרים ללא הרף.
הבין אבישי שדוד נמצא בצרה גדולה, ככתוב: "כנפי יונה נחפה בכסף". שכן כנסת ישראל נמשלה ליונה, ועליו לצאת לעזרת דוד.
מיד רץ לבית המלך וחיפש את דוד, אולם הוא לא היה בביתו. חיפשו בבית המדרש, אולם לשווא, דוד איננו. הוא הבין שדוד מצוי בצרה ועליו להצילו. עלה על סוסו המהיר והחל לדהור במהירות ולגמוע מרחקים, ועד מהרה הגיע לארץ פלשתים.
כשהגיע לארץ פלשתים, פגש באשה היושבת וטווה חוטים כשבידה פלך – כלי להכנת חוטים. אשה זו היתה ערפה, אמו של גלית שנהרג ביד דוד.
ראתה ערפה איש יהודי מהלך בארצה, השליכה לעברו את הפלך הכבד כדי להרגו, אך הפלך לא פגע בו. כשראתה שלא הצליחה להרגו, ביקשה ממנו שיביא לה את הפלך שנפל מידה. אבישי לא הניח לה להתל בו, השליך עליה את הפלך והרגה.
המשיך אבישי בדרכו ופגש את ישבי.
שמח ישבי והכריז: "עתה יש בידי שניים". אך כיוון שחשש משני הגיבורים, תפס את אבישי בידו האחת ובידו השנייה ניסה להרוג את דוד. הוא העיפו כלפי מעלה כדי שייפול על גבי חרב חדה שנעץ בקרקע.
ישבי חיכה לראות את דוד הרוג בחרבו, ושחק במלוא פיו מחדוות הנקמה.
אולם כאשר היה דוד עדיין באוויר, כיוון אבישי את מחשבתו, וברטט של קדושה הוציא מפיו את שם ה' הקדוש והטהור. דוד נשאר תלוי בין שמים לארץ ולא נפל על החנית הנעוצה בקרקע.
אבישי ניצל את ההלם שתקף את ישבי כשראה את דוד באוויר. והזכיר שוב את שם ה' והוריד את דוד המלך הרחק ממקום הסכנה, ואף הוא הספיק לברוח משם.
דוד ואבישי הודו לה' על נס הצלתם והתפללו לה' שיוסיף לשמרם ולהצילם עד שיגיעו לארץ ישראל. לפתע ראו את ישבי רודף אחריהם. המרדף נמשך עד הגבול שבין ארץ ישראל לפלישתים, וכאן הרגישו השניים שכוחותיהם חזרו, והם נעצרו כדי להלחם עם ישבי ולהרגו.
כשראה ישבי מרחוק שהם ממתינים לבואו, נדהם. פסק מריצתו והתקרב אליהם בצעדי ענק. לפתע קרא אליו אבישי: "רשע בן רשעית, לך ואסוף את גופת אמך ההרוגה".
ישבי הוכה פעם שלישית בתדהמה, דעתו חלשה וכוחותיו עזבוהו. כשראו זאת דוד ואבישי, ניגשו אליו וכרתו את ראשו.
"כן יאבדו כל אויביך ה'!"
_x000D__x000D_פטירת דוד המלך
כשהגיע דוד המלך לאמצע שנותיו, ביקש מאלוקים: "'הודיעני ה' קיצי…' – גלה לי נא כמה זמן נותר לי לחיות בעולם ומתי יהיה יום פטירתי".
ענה לו הקב"ה: "גזירה היא מלפני שאין מודיעים לאדם את קיצו וכמה זמן נותר לו לחיות".
המשיך דוד לבקש: "'מידת ימי מה היא' – לפחות הודיעני כמה ימים אחיה בשנתי האחרונה עלי אדמות, ובאיזה יום בשנה יגיע קיצי".
ענה לו הקב"ה: "גזירה היא מלפני שאין מודיעים מידת ימיו של אדם".
הוסיף דוד לבקש: "'אדעה מה חדל אני' – לפחות אדע באיזה יום מימות השבוע אפטר מהעולם".
לדבר זה נענה הקב"ה, והוא גילה לדוד שיום פטירתו יחול בשבת.
כששמע דוד שיום פטירתו יחול בשבת, הצטער מאד, כיוון שידע שבשבת אסור להתעסק עם המת – אסור לקברו ואסור לגעת בו ולטלטלו, ויאלצו לקברו רק לאחר השבת.
הוא פנה אל ה' בתחנונים וביקש: "אמות באחד בשבת". הוא ביקש למות ביום ראשון, שבו מותר ללוות את המת, להספידו ולקברו.
אך הקב"ה לא קיבל את בקשת דוד וענה לו: "כבר הגיעה מלכות שלמה בנך, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה, אפילו כמלוא נימה. מלכותך חייבת להסתיים לפני שמלכות שלמה מתחילה".
אולם דוד לא נואש מתחנוניו והמשיך: "אמות בערב שבת". הוא הסכים לוותר על יום מחייו, ובלבד שלא למות ביום שבת.
אך הקב"ה לא ויתר אפילו על יום אחד מחייו הקדושים של דוד עבדו ואמר לו: "'כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי' – טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח".
עתה ידע דוד שלא ניתן לשנות את הגזירה.
כיוון שדוד רצה מאד להמשיך לעבוד את ה', ללמוד תורה, לשיר לפניו שירות ותשבחות ולזמר לו זמירות, הוא מצא תחבולה:
דוד ידע שמלאך המוות אינו רשאי לגשת אל האדם כשהוא עוסק בלימוד התורה וליטול את נשמתו. לכן, מידי שבוע, כשהגיע יום השבת, ישב דוד ועסק בתורה במשך כל השבת. כך נהג מדי שבת בשבת, והתורה, תורת חיים, הגנה עליו.
הגיע יום פטירתו, ומלאך המוות נשלח מהשמים ליטול את נשמתו.
כשראה מלאך המוות את דוד לומד תורה, החל לדאוג: כיצד אוכל לקחת את נשמתו, והרי התורה מגינה עליו ומצילה אותו? חיפש עצה כיצד למלא את תפקידו.
הוא יצא לגן בית המלך שמאחורי חדרו של דוד ונענע את עצי הגן בשאון רב.
כששמע דוד את רעש העצים, קם ממקומו ורצה לדעת את פשר ההמולה בגנו. החל לרדת במדרגות המובילות מחדרו אל הגן כשהוא אינו מפסיק ללמוד תורה.
לפתע, נשברה מדרגה מתחתיו, דוד המלך פסק לרגע ללמוד, נפל מתעלף ונשמתו עלתה השמיימה…