צאו לשדה והתבוננו בכל אותם ניצנים ופרחים רעננים ובכל בעלי החיים שהיו כבולים בכבלי החורף ושמרו על גרעין החיים, על כוחם ועל חומם, בתוך הקרה והסערות. כולם ניתקו את אזיקיהם והנם צוהלים וחופשיים, שמחים בחייהם ובכוחותיהם המתרעננים. ואם תשאלו: מי שמר עליהם? מי קיים אותם? תבוא התשובה: התמסרותם הנאמנה לאחד והיחיד, אשר בו בטחו, קיימו את חוקיו ועשו את רצונו באהבה. גלוי וידוע לכל אחד מהברואים, כי הבורא בהשגחתו שמר על גרעין חייהם, טיפחו וגידלו, בשחררו אותו מכל כבליו, כך שניתן לו להמשיך בפריחתו המשמחת לבב אנוש.
הוא הופכם לדוגמה ולמופת לאדם, אשר ניחן בנפש נעלה יותר, העושה את רצון ה' מתוך דעה והכרה. פריחת האביב באה ללמד את האדם שבדומה לאביב, יתמסר לקיום חוקיו ומצוותיו של הבורא במטרה לחדש ולרענן את חייו. אם יש את נפשך להביא אל ביתך חיים חדשים ורעננים, עליך לבנות בתוך לבך נווה לחוקי ה' ולמצוותיו. רצונך לפרוח וללבלב כפרח באביב, למד כיצד לעשות את רצון בוראך.
יש בני אדם המהלכים באביב, מתבשמים מריחות הפריחה, אך עם זאת הם נאנחים על חייהם האפורים, על חיי נעוריהם שחלפו לבלי שוב, על תקוותיהם הנכזבות ועל ייאושם. מקוננים על מר גורלה של נשמת האדם המחפשת תדיר את הדרך לגן עדן ואינה מוצאת אלא קוצים וברקנים.
משתוקקים לאביב ואינם יודעים באילו תנאים האביב פורח. מבקשים את החיים ומחפשים אותם בדרך אל המוות. כלום יש עתיד לנטעים כאלה? היוכלו להגשים את תקוותיו של הנוטע, אם הלה אינו מקדיש להם את תשומת הלב הראויה?
הם מחפשים את האביב, אבל אין בהם העוז והאומץ לבטוח במי שהכח והגבורה בידו, אשר ביכולתו לפנות אל האנושות המתבוססת בדמה ולומר לה: "בדמייך חיי" (יחזקאל ט"ז, ו').
האביב לא יבוא אליך כשתשב בחיבוק ידיים ותשקוט על שמריך. עליך לשמור אמונים לבוראך ולקיים את מצוותיו ואת חוקיו בכל תחומי החיים, גם בעיצומן של תלאות החורף. עליך להתמסר לה' ללא כל תנאי מוקדם של זכויות חומריות. אל יהיו ההישגים הגשמיים נקודת המוצא של תקוותיך לעתיד. הגרעין היחיד שעליך לזרוע הוא: קיום מצוות הבורא.
כל המבקש את האביב חייב להשבית את כל נטיותיו של "כוחי ועוצם ידי". עליו להתאזר באומץ כדי לראות על שולחנו את לחם העוני והמרורים, ועם זאת להרגיש את עצמו בן-חורין, להרים את הכוס ארבע פעמים. זאת מתוך ידיעה ברורה כי מי שאמר: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", הוא חי וקיים, ולא פעם אחת בלבד שבר את עולנו מעל צווארנו, מחה את חרפתנו ואימץ אותנו לעם סגולתו לעולמי עד.
הכרה זו עלינו להפיץ בעולם, למען דעת כל עמי הארץ, כי ה' פורש את סוכת שלומו על הנאמנים לו ומוציאם תמיד מתחת התלאות והצרות הקשות ביותר.