הוכח שאם יעמול אדם שבעה ימים רצופים ללא כל הפסקה במשך תקופה ממושכת, הוא יכרע תחת העול, ובסופו של דבר לא יצלח עוד לעבודה. אולם, מה שהוא כה פשוט ומקובל כיום בכל העולם התרבותי, לא היה מקובל בעבר כלל ועיקר. העולם "התרבותי" בעבר כפר בעיקרון שיש לתת לעובד יום מנוחה שבועי וזלזל ביהודים ששמרו שבת. לדעת העולם "הנאור", הפסידו שומרי השבת בקביעות לפחות שביעית מזמן עבודתם. הזלזול ביהודים וחוסר ההסכמה לדרכם היו ברורים למדי. היהודי השובת אחת לשבוע היווה לדידם אב-טיפוס של אביון הניזון מחרובים. היהודים לבשו בשבת את מיטב בגדיהם, וכיוון שלבשו אותם רק אחת לשבוע, וביום זה לא עבדו, ממילא השתמרו בגדי השבת של ישראל זמן רב. בגדים אלו הפכו למשל ולסמל לאריכות ימים מופלגת. וכך באמצעות "בדיחות" מעין אלו ביקשו אותם אנשים "נאורים" לחמוד לצון משמירת השבת של היהודים. בדרך זו הם גם ניסו לעשות נפשות לשיטתם, שעל האדם לטרוח בעבודתו יומם ולילה מבלי לשבות.
כידוע, היהדות לא נבהלה ולא נרתעה מלעגם של הגויים ומנימת הביטול בה הם נקטו, כשם שלא נרתעה גם מכוחם, מעוצמתם ומרדיפותיהם. עם ישראל המשיך לשמור שבת בכל מחיר. לעתים היו נצרכים לשמירה זו מסירות נפש, ויתור על פת לחם ועמידה מול עולם עויין, אולם, העם לא ויתר והמשיך לאורך דורות ארוכים לשמור על שבת קודש.
כיום, לאחר שהאנושות בגרה בכמה אלפי שנים, נעשה המושג 'יום מנוחה שבועי' למקובל אצל כל האומות הנאורות. הכל נוכחו לדעת שדווקא המנוחה השבועית היא זו המעלה את פריון העבודה בשאר ימות השבוע, ובלעדיה העובד מתנוון. במקרה זה, כמו במקרים רבים נוספים, נכנע ה"הגיון" של אומות העולם מול המציאות הבלתי מעורערת שהכירה התורה זה מכבר. עקרון יום המנוחה השבועי הפך מאז לנכס של כלל האומות ומוחזק בידם כנכס טבעי ומובן מאליו.
המפתיע בתופעה זו הוא, שהאומות השובתות אחת לשבוע אינן עושות זאת בשבת קודש. המוסלמים הקדימו את מנוחתם ביום, ואילו הנוצרים איחרוהו ביום, אך השבת המקורית נותרה נחלת עם ישראל. השבת היא ברית בין הקב"ה ובין עמו ישראל, ואין לזרים חלק בה.
חשוב להוסיף. אצל עם ישראל יום השבת אינו מהווה יום מנוחה בלבד. יום זה רווי קדושה, ומשמש כזמן המוקדש ללימוד תורה ולהתעלות רוחנית. ההתנתקות מעבודה חומרית והשקיעה בתוככי הקדושה, יוצרות מזיגה ששמה: "מנוחה וקדושה", זהו סמלה של השבת של עם ישראל.