אחת הסיסמאות המושמעות די בתדירות נגד הכפיה הדתית היא, שכפיה זו מתאימה לימי הביניים אולם אינה מתאימה לתקופתנו. התבוננות בסדרי חיינו תלמד כי למרות מוסכמה זו, רב הוא אלמנט הכפייה בשני החלקים המרכיבים את ישותנו: הגשמי והרוחני.
א. במישור החומרי. תנאי חיים – סמכויות שבעבר היו נתונות בידיים פרטיות, הועברו לידי סמכות עליונה. לדוגמה: חיי הכלכלה בימינו. החקלאי כפוף למכסות, בין בייצור ובין בשיווק. אסור לו לגדל פירות בכמות העולה על המכסה שהוקצבה לו. הוא נאלץ לשווק את פירותיו אך ורק באמצעות המועצה לפירות. למרות שמבחינתו, הוא מעוניין לגדל ולשווק את הכמות המקסימלית, אולם טובת הכלל, מחייבת שכל פרט יכנע לתכנון הכללי של ייצור ושיווק.
דוגמה נוספת: לצורך סלילת כביש, הקמת תחנת כח או נמל תעופה מופקעות אדמות מבעליהן וניתן פיצויים לבעלי הקרקעות שבאותו אזור. על אף שאותם בעלים מעוניינים בקרקע ולא בפיצויים. טובת הכלל דורשת שהפרט יכנע ויוותר על חלקו.
האדם הקטן, שבעבר קבע את תנאי חייו באופן בלעדי, נאלץ לוותר בתנאי החיים המודרניים, על הזכויות שהיו מוקנות לו בעבר. הוא "נכפה" ע"י השלטונות המרכזיים. חופש הפרט הולך ומצטמצם ומפנה את מקומו לטובת הכלל. השלטון המרכזי משתדל להיטיב לרבים על חשבון זכויותיו של היחיד.
שאלת איחוד העם חשובה לא פחות מבעיותיו הכלכליות, ובאם ניתן להצר את צעדיו של האזרח כדי להיטיב לכלכלתה של המדינה, מדוע אין ניתן לדרוש מהיחיד לוותר כשמדובר בנפשה של האומה? חוק נישואין וגירושין עפ"י דין תורה מאפשר מסגרת בה נוכל לחיות כעם אחד, על אף חילוקי הדעות בשאלות עקרוניות רבות.
ב. כפיה רוחנית. אדם מעוניין להביע את דעתו בנושאים שונים, מפוליטיקה ועד לסגנון חיים. כדי שיוכל לגבש את דעתו, הוא זקוק למידע, שבעזרתו יוכל לקבוע את עמדתו. מידע זה מוגש לו ע"י כלי התקשורת.
האינפורמציה מושפעת במידה מרובה מהצורה שמגישים אותה. היות ומיעוט קטן שולט בכלי התקשורת, נמצא שהדעה שתובע כמעט בכל נושא, נקבעה ע"י אותו מיעוט שהגיש את הדברים בצורה הנוחה לו, אף שהשומע לא היה מעוניין אלא בסיפור הדברים כהוויתם. ואכן עדים אנו שהאדם הממוצע ברחוב, בולע את כל מה שמוגש לו ע"י כלי התקשורת. מעטים הם המביעים דעה עצמית ומקורית.
כל מערכת חוקים, בכל צורה שהיא, כופה על הפרט את חוקיה. האם חברה אשר בה איש כל הישר בעיניו יעשה, בת קיימא היא?
אולם עדיין עלינו להסביר את זכות הכפייה מבחינה יהודית תורתית.
עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני. תפקידו הוגדר להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", בכדי להפיץ את רעיון יחוד ה' בעולם כולו.
במעמד נכבד זה קיבל כל יהודי על עצמו לקיים את תרי"ג המצוות. בנוסף לכך, התחייב כל אחד לדאוג שגם חברו יקיים את המצוות וכדברי חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה" (סנהדרין כ"ז).
מאז מתן תורה הפכנו לגוף מאוחד, בעל יעוד ומשימה משותפים – הפצת רעיון האלוקות.
מתן צביון ממלכתי יהודי למדינה הינו אינטרס חשוב לעם היושב בה. גם זכותנו לישיבה בארץ ישראל מבוססת על התנ"ך הקובע שארץ ישראל שייכת לנו.
לו היינו מבטלים את הצביון הפומבי היהודי, הרי שהיינו מאבדים את הבסיס לטענת זכותנו על ארץ ישראל, כי אם אין מקיימים את מצוות התנ"ך, כיצד ניתן לטעון בשמו שהארץ היא שלנו?