בנו יחידו של אדם יצא למדינת הים. נשא שם אשה ונולדו לו ילדים. גדולים היו געגועי האב לבנו, ועז היה חפצו לראות את הבן, להכיר את כלתו ולהשתעשע עם נכדיו. בכל מכתב ששיגר, היה מזמין את בנו לבוא עם בני ביתו לבקרו. הבן הביע את רצונו לבוא, אך בכל פעם צצו עיכובים שונים שמנעו זאת ממנו. משנוכח האב בכך, כתב לבנו מכתב: "בני, הואיל וקשה לך לבוא אלי, אבוא אני אליך".
מאותה עת שגמלה בלבו ההחלטה לנסוע, היה האב עסוק בהכנות לקראת הנסיעה. ככל שקרב היום, גברה והלכה התרגשותו. בהגיע יום ההפלגה עלה על האניה כשהוא עמוס בחבילות שהכילו מתנות. במשך הנסיעה לא חדל מלהרהר בפגישה הנרגשת הצפויה לו. מפעם לפעם היה עולה על סיפון האניה כדי לבדוק האם החוף כבר נראה באופק.
בוקר אחד, כאשר נראתה היבשה, לא היה גבול לשמחתו ולהתרגשותו. האניה נכנסה לנמל, ובטרם השליכה עוגן, תר האיש בעיניו את הרציף כדי לאתר את בנו בין מקבלי הפנים שעמדו שם. להפתעתו, לא גילה אותו. לא נותרה לו ברירה אלא להמתין בקוצר רוח לרגע שבו יוכל לרדת מהאניה ולחפשו בצורה מדוקדקת יותר.
מה גדולה היתה אכזבתו, כאשר ירד מהאניה, והבן לא נמצא בין הבאים לקבל את פניהם של נוסעי האניה. לרגע הוכה האיש בתדהמה, אך מיד התעשת. בוודאי טרוד הוא בהכנות לקראת בואי, ועל כן, לא הספיק להגיע לנמל. כדי לא לאבד זמן יקר, מיהר ועלה על הרכבת המוליכה אל עיר מגורי הבן. בטוח היה שבתחנת הרכבת יפגוש את יקיריו. אולם גם כאן לא המתין לו איש! חיש מהר נדחקה האכזבה מלבו, ואת מקומה תפסה דאגה שמא משהו אינו כשורה.
בלב מלא דאגה, אכזבה וגעגועים, שכר האב מונית שתביאו אל בית בנו. בדרך דמיין לעצמו את קבלת הפנים החגיגית הצפויה לו. אך גם חלום זה נגוז. הבית היה חשוך. לבו פעם בחזקה. בידיים רועדות הקיש על הדלת. דפיקה אחת, דפיקה נוספת, עד שסוף סוף שמע קול שואל: "מי שם?" כשזיהה שהקול הוא של בנו יקירו, נרגע. ההתרגשות והשמחה שוב תפסו את מקומם, והוא השיב: "אביך שבא אליך ממרחקים הוא הדופק, פתח לי בני את הדלת!"
לאחר רגע של שתיקה נשמע שוב קולו של הבן: "אבא, כבר פשטתי את בגדי ורחצתי את רגלי, קשה לי עתה לקום ממיטתי ולפתוח לך את הדלת. אנא, בטובך, פנה אל המלון השוכן ממול, ומחר בבוקר ניפגש".
כששמע האב את הדברים, כמעט אחזו השבץ. במונית הראשונה שנקרתה בדרכו, שב האב לתחנת הרכבת. משם נסע לנמל, עלה על אניה ושב לביתו כאוב ופגוע.
למחרת בבוקר התעורר הבן, קם ממיטתו, התלבש ורץ למלון כדי להקביל את פני אביו. מה נוראה היתה אכזבתו, ומה גדול היה הכאב, כאשר נוכח לדעת שאביו עזב.
_x000D_
_x000D_
במשך כל ימות השנה מצפה הקב"ה לישראל שישובו אליו בלב שלם. כיוון שהוא רואה שאינם מזדרזים לשוב, בא הקב"ה אלינו בחודש אלול. אם גם חודש זה אינו מנוצל לתשובה, מעניק לנו ה' את עשרת ימי תשובה. אם גם בזמן מיוחד זה לא מתעורר ליבנו לשוב אליו, הוא, חלילה, מפליג ומתרחק מאתנו.