כבקשתך, נצביע על נבואה מסוג זה ונסביר אותה:

בפרשת התוכחה בתורה (ויקרא כ"ו) מוזהר עם ישראל כי ייענש בעונש של חורבן וגלות אם לא ישמור את מצוות התורה: "אתכם אזרה בגויים, והיתה ארצכם שממה. והשימותי את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה".

המלים האחרונות בפסוק זה מכילות גם הבטחה ונחמה לעתיד: שום אומה כובשת לא תצליח ליישב את הארץ ולהאחז בה בהיות עם ישראל בגלות. ארץ ישראל תשמור אמונים לעם ישראל, תחכה לו, ולא תתן את חילה ואת פירותיה לזרים.

הבטחה זו ניתנה בתורה כאלף ושלוש מאות שנה לפני חורבן בית המקדש השני ותחילת גלות ישראל הארוכה. עד חורבן בית המקדש השני היתה הארץ מיושבת ופוריה במידה בלתי מצויה. בן התקופה ההיא, יוסיפוס פלוויוס, הותיר לנו תיאור בכתב של מצב הארץ לפני החורבן:

ארץ הגליל כולה ארץ דשנה ואדמת מרעה, וגם עצים שונים צומחים בה. כל הארץ נזרעה בידי יושביה, ולא נמצא בה אפילו חבל שומם אחד. ארץ שומרון וארץ יהודה טובות לעבודת האדמה, ונותנות יבול רב, וגם עצים נמצאים בה למכביר ועושים פרי.

עתה נתאר את שנות החורבן:

באלפיים שנות הגלות חמדו את הארץ עמים רבים: רומאים, ביזנטים, ערבים, סלוג'וקים, מצרים, צלבנים, מוסלמים, ממלוכים ותורכים. הם רצו ליישב את הארץ ולהתנחל בה. אך ראה זה פלא, הארץ הפוריה, שישבו בה מליוני יהודים לפני החורבן, איכלסה ברוב שנות הגלות כמה עשרות אלפי תושבים בלבד. נעלמו האדמות החקלאיות הדשנות, שטחי המרעה והיערות העבותים. ביצות כיסו חלקים גדולים מהארץ ועוני ומחסור היו מנת חלקם של יושביה. גם המשתתפים במסעי צלב, שמנו מאות אלפי איש, לא הצליחו להחיות את הארץ ולהחזיר לה את פוריותה הקדומה.

ראשוני העולים לפני כמאתיים שנה, תלמידי הגאון מווילנא ותלמידי הבעל שם טוב, מצאו ארץ חרבה, מוכת ביצות וקדחת, שכמה עשרות אלפי תושביה חיו בה בדלות רבה, והתפרנסו בקושי רב.

דברים מדוייקים אלו אודות המצב בארץ מובאים גם בכתביהם של תיירים מפורסמים שסיירו בה לאורך כל שנות הגלות.

הסופר האמריקאי מרק טווין שסיכם את רשמיו מביקורו בשנת 1867, כותב: "ישראל, על שני אגמיה, היא שממה דוחה, מכוערת וחסרת תקוה וסיכוי".

צופי עתידות כנראה הם לא היו. הסיכוי והתקווה לא נעלמו, עשרות דורות הם המתינו לשובם של הבנים לחיק אימם האוהבת, לחיקה של הארץ שבניה לא שכחו אותה לעולם.

רק עתה, כשיהודים רבים יושבים בארץ, נותנת הארץ פירות, ואדמתה הפורחת מניבה יבול רב.

כאשר מרק טווין כתב שהארץ חסרת תקוה, מנקודת מבט אנושית מסקנתו היתה נכונה. מבחינה מציאותית וריאלית, אכן, המצב נראה חסר תקוה!

התורה האלוקית היא שגילתה לנו את הסוד: "ושממו עליה אויביכם". הארץ מקבלת את האויבים, הזרים והמשנאים בפנים זועפות. לעומת זאת כאשר שבים הבנים האהובים הביתה, היא מאירה להם את פניה, ואדמותיה הופכות לפוריות ולנושאות פרי!

הבן שב לארצו, והבורא מאיר לו את פניו ומקבלו בסבר פנים יפות!