ראשית, היהדות מכבדת בעלי ידע ומייחסת חשיבות למאגרי מידע ולנסיון החיים שצברו אנשים בשנות חייהם.
בנוסף לכך, דומה שאין תורה שמצווה להתייחס בכבוד כה רב לאנשים בגיל הזקנה, כפי שמצווה תורת ישראל. הזקנה, לפי משנת היהדות, הינה עטרת תפארת. טמונה בה ברכה, ואלו שזכו לה – מצוה לכבדם ולהתייחס אליהם כראוי.
בהתאם לשתי הנחות אלו, אין כל ספק, שלא קיים ביהדות ביטוי כלשהו, שמטרתו לזלזל באינטלגנציה, ביכולת או בכישורים של כל אדם, וכל שכן של זקנים.
הסבר ההתייחסות שונה לחלוטין, ואבאר את דברי באופן מפורט:
אדם צעיר, סביר ש'כל החיים – לפניו'. חיים אלו קורצים לו בשלל צבעים ובמגוון רחב של דרכי נהנתנות. במצבו המאבק בין חיי רוח לחיים חומריים הוא מאבק קשה ביותר. רבים נוהים אחר הערב לשעתו, ונוטשים את המוטיב הרוחני.
שומרי התורה והמצוות המסבירים את ערכי היהדות, מדגישים ששמירת המצוות אינה מהווה ויתור על חיים איכותיים שהנאה, עונג ונחת בצידם, אולם, כידוע, מצויים רבים המסרבים להאמין להם.
הדברים הללו מתייחסים לחיים בגיל צעיר. בשנות הזקנה המבט הכללי משתנה. שינויים רבים מתחוללים באדם בתקופה זו. הוא נוהה פחות אחר החומר, ונושאים רבים, שבמשך ימי חייו ראה בהם את חזות הכל, סר חינם בעיניו.
לעומתו, אדם שראה ברוחניות את חזות הכל, רואה לעת זקנה, כיצד ההשקעה שהשקיע בחייו בענייני רוח, נושאת פרי. יש תוכן ומשמעות לכל רגע בחייו. זיוום של הערכים, שלחם למענם במשך כל ימי חייו, לא הועם. אידיאל חייו אינו מאבד כלל חיוניותו. ניתן למצוא ישישים מופלגים, שלא נס ליחם ולא פג טעמם. כושר הניתוח המעמיק שלהם מבוסס על הידיעות הרבות שרכשו, ועל הנסיון הרב שצברו כל ימי חייהם. כושר השיפוט שלהם מיוחד במינו והוא ומתגלה בהחלטותיהם השונות בכל תחומי החיים.
על נקודה זו מתעכבת היהדות בהתייחסותה לתקופת הזקנה בחייהם של יהודים שלא זכו ללמוד תורה ולקיים מצוות. הללו עלולים להקלע למשברים גם בראותם שהעולם מתקדם, והם נותרים מאחור. כוחות צעירים תופסים את מקומם, ושוב אין הם מצויים במרכז העשיה. משברים לא קלים אלו עלולים להשפיע על האדם ולהציב לפניו שאלות רבות בלתי פתורות. אין כוונה חס ושלום לזלזל באדם מבוגר. ההתייחסות היא לדרך חייו בלבד. להפך, עפ"י תפיסת היהדות 'לעולם לא מאוחר מדי'. תמיד ניתן לבדוק דרך חיים חדשה, דרך המעניקה מלוא חופניים משמעות ואושר לצועדים בה.