דומה שאחד הגורמים, המשמשים זרז לאי התאמה בין בני הזוג ומביאים למפח נפש בחיים המשותפים, הוא הגישה הראשונית הבלתי נכונה.
רוב הזוגות הבאים בברית הנישואין פועלים מתוך רצון למלא חסר הקיים אצלם. גורם האהבה שבעזרתו מנסים ליפות תחום זה ולצבוע אותו בורוד, הוא בשורשו – אהבת האדם את עצמו. ניתן לבחון זאת בעיקר, כאשר האהבה הקלאסית עומדת בסתירה לנוחותו של האדם, לרצונותיו או לשאיפותיו. באותה שעה הוא עלול להשליכה ככלי שאין חפץ בו, למרות שעד עתה היא כה השתבח בה.
עפ"י היהדות, מטרת חיינו בעולם היא מילוי תפקידים ומשימות. גם הנישואין הינם תפקיד, תפקיד חשוב ביותר. מעניין שלפי ההגדרות ההלכתיות של הנישואין אין בהם כמעט זכויות, יש בהם חובות. לבעל יש חובות כלפי אשתו, ולאישה – כלפי בעלה. כאשר שניהם ממלאים את תפקידיהם בנאמנות, נוצרת ביניהם הרמוניה. הרמוניה זו הולכת ומתחזקת לאורך שנות הנישואין.
מפורסמת היא האמרה, שהנישואין בעולם המערבי דומים למיחם מים רותחים שהורידוהו מעל האש. לאורך הזמן הוא הולך ומצטנן. כאשר האדם נושא אישה מתוך מגמה של נהנתנות ורצון להרחבת האימפריה הפרטית שלו, טבעי הדבר שההילה שליוותה את התקופה הראשונה הולכת ומתפוגגת, והאהבה מפנה לעתים את מקומה לאכזבה.
שונים לחלוטין הם פני הדברים כאשר לנישואין מצורפת מגמה של ייעוד, של מילוי משימות חשובות ושל תפקידים רוחניים נעלים. מילוי משימות אלו מקשר בין בני הזוג ויוצר הרמוניה מיוחדת ביניהם. הקשר ביניהם הולך ומעמיק, הולך ומתחזק. יחסית, אצל שומרי התורה והמצוות נמוך מספר מקרי בגירושין. אחת הסיבות לכך היא, כאמור, הגישה הנכונה ל"מוסד" ששמו נישואין.