שורש המילה "קרבן" הוא "קירוב". בשפות אחרות משתמשים במקום "קרבן" במילים שמשמעותן היא "תשורה". שינוי זה אינו מקרי. הוא נובע מתפיסה שונה לחלוטין בתפקידו ובמטרתו של הקרבן.
עובד אלילים, על פי תודעתו, מגיש לאלוהיו, תשורה. הוא מקווה על ידי כך לפייסו, להיות עמו "ביחסים טובים", ובתמורה לזכות ליחס טוב ולשפע ברכה. היהדות דוחה גישה זו בשתי ידים. האלוקים אינו זקוק למתנות, הוא גם אינו חפץ בשוחד. הבורא העניק לנו את המצוות לתועלתנו בלבד, הן משמשות לנו כאמצעי לזיכוך ולעלייה רוחנית. לכן, עבור עובד ה' מטרת הקרבן היא הקירבה לבורא עולם.
ננסה להסביר את רעיון יצירת הקירבה בעקבות הקרבת קרבן.
בתוככי האדם מתחולל מאבק תמידי בין כוחות הגוף – השואפים למילוי הרצונות הגשמיים – ובין כוחות הנפש-המבקשים להעלות את האדם מבחינה רוחנית. כאשר אדם חוטא, הוא נכנע לכוחות הגוף; תהליך זה גורם להגברת הכח הגשמי המצוי בתוככי האדם, ובד בבד הוא גורם להחלשת הצד הרוחני המצוי בקרבו. זאת ועוד, התגברות כוחות הגוף על כוחות הנפש עלולה לגרום להדרדרות נוספת, שהרי אמונים אנו על הכלל: "עבירה גוררת עבירה". מטרת הקרבן היא לעצור את התהליך ולהביא ליצירתו של תהליך הפוך, להוות גורם חיובי, גורם מקרב בבחינת "מצוה גוררת מצוה".
הבהמה שהאדם מקריב על גבי המזבח מסמלת את הכח הבהמי שבאדם. כאשר הקרבן נשחט לשם אלוקים וכאשר דמו נזרק על המזבח ובשרו מוקטר לאלוקים, הדבר מהווה ביטוי לרצונו של האדם המקריב "לשחוט" את הבהמיות המצויה בקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד את כל יישותו הגשמית לשירות הבורא. ואמנם, הקרבת הקרבן מלווה בתהליך מחשבתי המבטא נכונות פנימית לעשיית צעדים אלו של התקרבות, של הטהרות ושל זניחת הרדיפה אחר הנהנתנות.
על פי דברים אלו מובנת התנגדותם העקבית של הנביאים לקרבנות הבאים כפולחן סתמי של זביחת בעלי חיים. אם האדם לא החדיר ללבו את משמעותם האמיתית של הקרבנות, שהם אמצעים לקירבת האלוקים, הקב"ה אינו חפץ בקרבנות אלו. על מצבים אלו התריע ישעיה הנביא (א', י"א) ואמר: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'".
קין הביא מנחה לה' מפרי האדמה. היה זה זרע פשתן שהוא פחות ביותר בחשיבותו. הבאת מנחה מעין זו מלמדת כי מנחתו לא באה אלא כדי "לצאת ידי חובה". כך נוהג מי שחש את עצמו כבעל רכוש, שהגיע למסקנה שכדי שיישאר רכושו בידיו, עליו להפריש חלק ממנו במטרה לפייס את מי שעומד מעליו. הוא סבור שבדרך זו הוא יתפשר עם הבורא, וה' יניח לו ולקנייניו.
לעומתו, הביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן, הוא הביא את העידית. הבאה מסוג זה נובעת מתחושת האדם: לו עצמו אין מאומה והכל שייך לקב"ה. האדם שייך לבורא – נשמתו, גופו, וכל אשר לו, הכל שייך לרשות ה'. כיוון שכך, הוא היה מקריב ברצון את עצמו כקרבן. אולם מאחר שנטילת נפשו נאסרה עליו, הוא מקריב לבורא את מבחר קנייניו.
אין תימה איפוא, שקרבנותיהם של קין והבל התקבלו בצורה שונה, כפי שנאמר בתורה: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ד'-ה').
תכלית הקרבן היא שהאדם יזבח את רוחו לקב"ה. בלא אותה רוח נשברה מתרוקן הקרבן מתוכנו. אם האדם מבין ענין זה, קרבנותיו הופכים להיות מכשיר רב עוצמה להתקרבות לקב"ה. גם אם חטא האדם ושגה, הוא עשוי באמצעות הקרבן לתקן את משוגותיו. לעומת זאת, בהעדר גורם הכניעה של מקריב הקרבן, עדיף היה לו לקרבן שלא יקריבוהו כלל על גבי המזבח.