האם קיים דו קיום ביחסי חומר – רוח בסכסוך הישראלי – פלסטיני? האם קיים קשר בין תופעת המתאבדים כיום לבין תופעות דומות בהיסטוריה? כיצד התהליך קשור לאוסמה בן לאדן?

כדרכנו, אנו מתבוננים במפה האלוקית הנצחית – התנ"ך, משתדלים למצוא את העידן הנוכחי בראי הנצח. דורנו התוסס והדינמי חייב להתרגל למחשבה, כי לא יעלה על הדעת, שכל הקיום האנושי המופלא על פני תבל ומלואה זורם מאליו. לנוכח העובדה שקיים מתכנן ויש תכנית, אך טבעי הוא לראות כל קומה וכל חדר בבנין ההיסטוריה העולמית במפות הנצחיות הצפונות בכתבי הקודש. לאחר עיון במפות אלו יוכל האדם להבין את המתרחש סביבו בעם ובעולם כולו, ואף למצוא נתיבות לחייו שלו, מהמיקרו המזערי ועד למאקרו האין סופי.

כדי להבין את שורשי הסכסוך, אנו חוזרים 4000 שנים לאחור, לזמנו של אברהם אבינו – "אב המון גוים". כמובא בספר בראשית, בפרק ט"ז, חי אברהם שנים רבות עם שרה אשתו, אך לא נולדו להם ילדים. שרה יוזמת את כניסת הגר המצרית לביתם, והילד שנולד להגר ולאברהם נקרא ישמעאל. מעניין לגלות, ששמו ניתן לו בטרם נולד על ידי המלאך אשר פגש את הגר "על עין המים בדרך שור". וכך אומר לה מלאך ה': "הנך הרה, ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל…" (ט"ז, י"א).

לפני שאנו ממשיכים לגלות את תיאור הפרופיל של ישמעאל, נאזין לדבריו של רבי אליעזר הגדול המובאים ב'פרקי דרבי אליעזר' פרק ל"א. הדברים המובאים שם הינם חלק מהתורה שבעל פה, והם נכתבו לפני 1,900 שנים בקירוב. וכך נאמר שם: "שישה נקראו בשמותם לפני לידתם" (כלומר, שש דמויות בתנ"ך, נודע שמם לפני שנולדו), אחד מהם הוא ישמעאל. ומדוע נקרא שמו ישמעאל? מפני שבאחרית הימים יענו בני ישמעאל את בני ישראל, ומתוך הצער והלחץ יצעקו בני ישראל אל ה', וישמע ה' ויענם!. שנים רבות לפני שמאמיני מוחמד מחליטים להגיע לארץ ישראל, התנא הקדוש רבי אליעזר אומר שבסוף הדרך, באחרית הימים, יענו בני ישמעאל את בני ישראל. הללו יתפללו לה', וה' יענם. כלומר, הא-ל ישמע את תפילות ישראל הזועקים אל ה' בגלל הצרות והאסונות שהמיטו עליהם בני ישמעאל. מסר זה מקופל בשמו של אבי המענים: ישמע-אל.

פרט מפעים זה עדיין אינו חזות הכל, וכך ממשיך המלאך לעדכן את הגר: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל, ויד כל בו" (בראשית ט"ז, י"ב). כדי שנוכל לצבוע את הקלסתרון המבוקש במדוייק, עלינו לרדת אל שורשי הבלשנות העברית. בשפה העברית, בניגוד ללועזית, לא קיים מונח הדומה ל"פרא אדם". בעברית תמיד שם העצם מופיע תחילה ושם התואר מופיע רק אחריו. לדוגמא: אדם טוב, אדם יפה, אדם חכם, וכן בשלילה: אדם רע, אדם טיפש, וכן הלאה. מדוע אפוא הקדימה התורה הפעם את התואר לשם העצם? היה עליה לומר: 'אדם פרא'? נמצאנו למדים, כי אצל הישמעאלי, ה"פרא" הוא המהות הראשונית, כאילו שם העצם, וה"אדם" הוא רק תואר.

אחד מגאוני ישראל כותב לפני כמאה שנה: גם אם יהיה הישמעאלי עורך דין או רופא, במהותו הוא יישאר פרא ("חפץ חיים" על התורה).

פרופסור אדואר אבו סעיד מאוניברסיטת וירג'יניה טרח להדגים לנו את דברי ה"חפץ חיים" בגירסתם המודרנית. למרות גילו המתקדם הוא נסע 12,000 ק"מ, מארה"ב עד לדרום לבנון, כדי לזרוק אבנים ב'שער פטמה' על חיילי צה"ל. אתה פרופסור, מרצה מן המניין, זורק אבנים??? הלא אתה 'איש הרוח' המפורסם ביותר בעולם הפלסטיני? הרי חיילי ישראל כבר יצאו מלבנון? הלא עכשיו נמצא כל האזור בתהליך שלום?! 'לא'! 'יאמר הפרופסור', 'אני מחוייב קודם כל ל"פרא", ואחר כך לפרופסור! ומה באשר לסטודנטים הנהנים מלימודים, מחופש ומ'כל טוב אמריקה', ובכל זאת מחליטים להטיס מטוסים עמוסי נוסעים תמימים ולהתרסק, לזרוע מוות ושכול בקרב אזרחים שלווים שלא עשו להם כל רע. האם גם הם במדוכאים? ממה? מהכסף הסעודי? מהמושב הלא-נח של הבואינג?

נפנה עתה לנקודה מהותית נוספת, החשובה ביותר להבהרת הנושא המדובר.

מן הראוי לציין, כי לפי התנ"ך, תופעת המתאבדים לכשעצמה וסימני הדרך על אודותיה, מקורה בעם אחר. לא מ'סבא ישמעאל' למדו הפראים הללו להיהרג על מנת להרוג. עניין המתאבדים מופיע בתנ"ך אצל העמלקים דווקא.

כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה, כל הסביבה חוששת מהם (עד לאותה שעה מעולם לא ברח עבד ממצרים!) כל הגויים חרדים מהופעתם של בני ישראל בזירה הבינלאומית. רק עם אחד מוכן להתאבד כדי ללחום ביהודים – העם העמלקי. חז"ל מתארים זאת כאמבטיה רותחת, שאיש לא העז להכנס למימיה. בא אחד וצינן בקפיצתו את המים בעבור כולם. אמנם, הוא עצמו נכווה קשות במים החמים, אך בכל זאת רבה שמחתו עקב העובדה, שעתה ילכו רבים בעקבותיו (שמות י"ז, ח' ומדרש רבה שם).

גם במקום נוסף בתורה קראנו על התופעה העמלקית (דברים א', מ"ד): "ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם, וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים". רש"י (חי במאה ה-11) מביא את דברי חז"ל האומרים, כי המלים: "כאשר תעשינה הדבורים", כוונתן היא: "מה דבורה זו, מיד שמכה את האדם מתה, אף הם, מיד שמכים את ישראל – מיד מתים". מי הם אותם אמוריים מתאבדים? הדברים הכתובים כאן, בספר דברים, הם תמצית השתלשלות האירועים הנמסרת על ידי משה בכינוס המוני של כל האומה בסוף תקופת המדבר. האירוע עצמו התרחש קרוב לארבעים שנה לפני כן, בתחילת מסעי ישראל במדבר סיני.

הבה נקרא כיצד מתואר האירוע עצמו: "ויעפילו לעלות אל ראש ההר וגו'. וירד העמלקי והכנעני היושב בהר, ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר י"ד, מ"ד-מ"ה). למרות מותם של הפוגעים – העמלקים, הם לא היססו וניסו לפגוע בבני ישראל. נוכחנו אפוא שיסודה של תורת הארס והשנאה של המתאבדים הוא עמלקי, ואם כן עלינו להבין מה אירע כאן, כיצד השתלשלו הדברים, הרי המתאבדים המרצחים של ימינו הם מוסלמים?!

כדי שניטיב להבין זאת, נטה שוב אוזן לדבריו של רבי אליעזר הגדול ב"פרקי דרבי אליעזר", שם מובא הפסוק: "אוהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור" (תהילים פ"ג). רבי אליעזר מסביר, כי סנחריב, מלך אשור, בלבל את האומות והטמיע את עמלק בתוככי הישמעאלים.

מעניין, אך ניתן לזהות את המוטיב העמלקי לאורך כל ההיסטוריה. שותפו של העמלק הנאצי לפני כשישים שנה, העם היפני, השתמש אף הוא בשיטה זאת. במלחמת העולם השנייה נשלחו למלחמה נגד ארה"ב מתאבדים שנקראו 'קמיקזה'. וכיום, אם נרצה למצוא את העמלקי. המוטמע בתוככי ישמעאל, נוכל לזהותו בערבי המצהיר על נכונותו להתאבד. זהו המודל הקלאסי של שילוב שלשלת היוחסין בין ישמעאל ועמלק.

עתה, לאחר שחקרנו את עניין מוצאם של המרצחים המתאבדים בישראל ובארה"ב, מן הראוי להתבונן בדמותו של רוצח ההמונים – אוסמה בן לאדן.

בספר 'ראשית חכמה' (שער היראה, פ"ח, אות י"ז) מובאים דברי הזוהר, המספרים כי בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו ישראל מקריבים קרבנות, אם היה קרבנם לרצון לפני ה', היתה יורדת דמות של אריה מאש על המזבח. ואם, חלילה, לא היה הקרבן רצוי, היתה יורדת דמות כלב מאש על המזבח. כלב זה מכונה בזוהר בשם 'בלאדן'.

מקור נוסף לזהותו העמלקית של בן לאדן הוא על פי הקבלה. כל עם נמשל (ודומה) לבעל חיים מסוים: אריה, נמר, זאב ועוד. עמלק, ניחשתם, נחשב ל.. קליפת כלב (מהר"ל, ספר גבורות ה').

ועתה נחזור לצביעת קלסתרונו של ישמעאל. הבאנו את תחילת הפסוק: "והוא יהיה פרא אדם, ובהמשך הפסוק: "ידו בכל, ויד כל בו". בתרגום אונקלוס (חובר על ידי אונקלוס הגר לפני 1,900 שנה בקירוב. אונקלוס היה אחיינו של טיטוס הרומאי, מחריב בית המקדש השני. אונקלוס עצמו התגייר, והפך להיות אחד התנאים, מחכמי ישראל בימים ההם) הפסוק מתורגם באופן זה: "והוא יהיה צריך לידה דבני אנשא, וידה דבני אנשא צריכין ליה". כלומר, הוא, הישמעאלי, יזדקק תמיד לעזרה מן העולם. למרות מספרם הרב של בני ישמעאל ולמרות שליטתם על שטחים נרחבים, אין להם עד היום תעשייה ראויה לשמה משלהם, כמו כלי רכב, כלי נשק ומטוסים. אפילו מדענים הם 'מייבאים' מגרמניה או מרוסיה. אך יש לכך גם המשך: "ידה דבני אנשא צריכין ליה" – העולם זקוק לו. לדוגמא: חלק גדול ומכריע מהנפט, חומר הדלק העיקרי בעולם, מקורו בארצות ערב – מישמעאל.

אם כן, לפנינו הסבר על חוסר יכולתו של ישמעאל להיות עצמאי מחד גיסא, ועל תלותו של העולם בנפט הערבי – הישמעאלי מאידך גיסא.

עד כה עדיין לא עסקנו בזכות הרוחנית אשר בגללה יש אחיזה בארץ הקודש לשני הצדדים בסכסוך באזור – לצד הישראלי ולצד הישמעאלי. הסנטור ג'ימס אהינוף מונה שבע סיבות המאוששות את הדברים של נציגי מדינת ישראל בדבר זכות היהודים לארצם. אחת הסיבות שהזכיר היתה התנ"ך. פסוקי התנ"ך הם ה'טאבו' שיש לעם היהודי על ארצו. הבה נתבונן בפסוקי המקרא המתארים את נתינת הארץ לאברהם. אם נצליח להבין את מקור הבעיה, נבין גם מתי היא תיפתר, מתי יבוא הקץ לסכסוך המתמשך.

נאמר בתורה: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם וגו'. ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם, ובין זרעך אחריך, הימול לכם כל זכר" (בראשית י"ז, ח'–י"א). משמעות הכתובים היא שקיים קשר סמוי בין ישיבתם של היהודים בארצם לבין קיום מצות ברית מילה. מצוה זו היא המקנה זכות לחיות בארץ הקודש.

קיים עם נוסף שאימץ את מצות ברית המילה. לאברהם אבינו היו שני בנים: יצחק וישמעאל. העם היהודי ממשיך בעקבות יצחק אבינו את קיום המצוה, אך גם הישמעאלים ממשיכים לקיים את מצוות המילה בעקבות אביהם ישמעאל. על פי מה שנאמר לעיל, מתברר, שבזכות המצוה גם לבני ישמעאל יש אחיזה בארץ ישראל.

ואכן, כך מובא בתורת הקבלה (ספר הזוהר, פרשת וארא, שמות ל"ב): "ווי על הזמן ההוא שנולד ישמעאל ונימול. מה עשה הקב"ה (כלפי טענת שרו השמימי של ישמעאל – טענה שנלמד עליה בהמשך), הרחיק את בני ישמעאל מדביקות בעליון, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה בשביל המילה שבהם".

לפני כ-1,800 שנה חזה רבי שמעון בר יוחאי את שהתרחש במאות השנים האחרונות: "ועתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה, בשעה שהיא ריקה מכל, זמן הרבה וכו', והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שתכלה הזכות ההיא של בני ישמעאל" (זוהר, שמות ל"ב).

עיון במקורות אלו פוקח עיניים על אודות נסיבות המאבק ושורשיו. יש בכוחו לתרום גם לנקיטת צעדים מתאימים שיוכלו למנוע את מנת הסבל הגדושה, שלדאבון לב, נפלה בחלקנו במשך שנים רבות.

מוצאם וזכותם של שני העמים היו ברורים מראש בתורה שבכתב ושבעל – פה.

נקבע שהערבים ישלטו בארץ ישראל זמן רב (זוהר).

הארץ תהיה ריקה בימי שלטונם (שממונה של ארץ ישראל בכל האלף האחרון, עד שובם של היהודים אליה – ידוע).

עם ישראל יחזור לארצו, אך הערבים יפריעו לו להגשים את משאת נפשו וינסו לעכבו.

סימני דרך ברורים לאופיו של הישמעאלי.

מוצאו ה"משולב" של המתאבד המוסלמי.

"מיקומו הזאולוגי" של בן –לאדן, כמיקומו של עמלק.