מלך אחד השיג בחייו כמעט את כל מבוקשו. היו לו משפחה מאושרת, ארמון מפואר, שרים נאמנים, עבדים מסורים, נתינים צייתנים ואוצרות גדושים. גם אוסף האבנים הטובות המושלם בעולם היה גנוז באוצרותיו. מלבד אבן אחת! זו היתה אבן נדירה שהוחזקה ברשותו של מלך אחר. כל הצעות הקניה מצדו הושבו ריקם. גם כל המאמצים להשיג אבן זהה עלו בתוהו. מרוב אכזבה נתקף המלך בדיכאון. רופאים רבים ניסו לרפאותו, אך לשוא. עד שבא רופא כפרי זקן, נשען על מקלו ורוטט מרוב ימים. "תרופה אין לי", אמר, "אבל סגולה בדוקה מקובלת בידי מאבותי. ילבש המלך כותנות של אדם מאושר, ויתרפא מיד!"
יצאו שליחי המלך מבוהלים ודחופים במטרה למצוא אדם מאושר. פנו אל השרים, ולהפתעתם, לא נמצא בהם שר אחד מאושר! טרדות ציבור משבשות את חייהם, גם מצבו של המלך טורד את מנוחתם, וכיצד יוכלו להיות מאושרים?!
פנו אל העשירים והופתעו לשמוע שאיש מהם אינו מאושר. להיפך, "מרבה נכסים -מרבה דאגה".
פנו אל בני המעמד הבינוני ומצאום מתמודדים עם קשיי פרנסה וגידול בנים.
העניים הגיבו לשמע השאלה: "אנו, מאושרים? הרי אין לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, עוללינו נמקים ברעב ורועדים בצינה. האם באתם לזרות מלח על פצעינו?"
מה עושים? האין אדם מאושר בעולם?!
יום אחד הגיעה שמועה לאוזניהם, שבחוף הים מתגורר נווד. ביתו, חבית ישנה. שותה הוא מי מעיין ואוכל דגי ים. מלבד זאת, אין לו מאומה, אך מאושר הוא, מחייך כל היום!
נסעו אליו, איתרוהו ואמרו לו: "צא מן החבית, דבר המלך בפינו!"
יצא אליהם כשהוא קורן מאושר.
"המלך מדוכא", אמרו לו, "ובידינו סגולה לחלצו מדכאונו. נצטווינו להביא למלך את הכותונת שלך!"
"כותונת? מניין לי כותונת?!" צחק צחוק גדול…
שליחי המלך הבינו את המסר והעבירוהו למלך. כל כותונת היא טרדה, מחסום נוסף בדרך אל האושר. היא עלולה להתלכלך, לדהות, להקרע, להתקמט… וחליפה, קל וחומר. שלא לדבר על דירה. ככל שגדל הרכוש – גדלה הטרדה. העושר נוטל את האושר…
הידיעה שהברכה או העדרה נתונות בידי שמים, היא המפתח לשביעות רצון, כנאמר: "נפתלי שבע רצון – ומלא ברכת ה'" (דברים ל"ד, כ"ג). הכול מגיע אלינו תודות לברכת ה', וכוונת ה' היא תמיד לטובתנו.