כאשר שמע משה רבינו את המילים: "הן קרבו ימיך למות" (דברים ל"א, י"ד), הוא דרש הסבר – מדוע למות?
הקב"ה פונה אל משה ושואלו: "בן מי אתה?" אמר לו: "בן עמרם". אמר לו הקב"ה: "ועמרם בן מי הוא?" אמר לו: "בן יצהר"… אמר לו הקב"ה: "נשאר שום אדם חי?" אמר לו: "כולם מתו". אמר לו הקב"ה: "ואתה רוצה לחיות?!"
משה ממשיך בטענותיו, ועדיין אינו מקבל עליו את הדין:
"רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית, וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?!" אמר לו הקב"ה: "כלום גדול אתה מנח?" אמר לו: "כן. נח, הבאת על דורו מי המבול, ונח לא ביקש רחמים על דורו, ואני אמרתי: "ועתה אם תישא את חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך" (שמות ל"ב, ל"ב).
אמר לו הקב"ה: "כלום גדול אתה מאברהם?" אמר לו: "אברהם – יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך". אמר לו: "האם גדול אתה מיצחק?" אמר לו: "יצחק – יצא מחלציו (עשיו) שיחריב את בית המקדש".
וכאן אנו מגיעים אל נקודת השיא ב"ויכוח" זה:
אמר לו הקב"ה: "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?" ומשה עונה: "ואתה הרגת את כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה: "ואתה דומה אלי, שאני ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמותי?!"
כששמע זאת משה, קיבל עליו את הדין.
בשיחות אלה חש משה היטב בפער העצום הקיים בין הבורא לנברא. הוא למד לדעת כי יש גבוה מעל גבוה, והגיונו של אדם אינו סוף פסוק. עיניו נפקחו לאמת, שאי ידיעת התשובה אינה הוכחה שאין התשובה קיימת ברמה רוחנית גבוהה יותר. ומבעד לדברי האלוקים הבחין היטב בהיגיון ובצדק הטמונים בהם.
זאת ועוד, על בשרו חזה עד כמה עמוקה מידת דין זו, מה תובענית היא ומה גדולות הדרישות המוסריות הניצבות לפני האדם. דמי המצרי הנהרג, שהמית כדי להציל אח יהודי – זועקים עתה וגורמים למות משה. כלום ראה איש האלוקים הגדול בהריגה זו רצח? לא. אולם מידת הדין האלוקית – כן.
ואז עמד אדון הנביאים והכריז: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים ל"ב, ד'). הכריז במלוא אמונת הלב וקיבל עליו את הדין הנגזר.
"למה דווקא זה מגיע לי?" "מדוע כך זה בעולם ולא אחרת?", הינן שאלות אנושיות, אשר בתחום ההיגיון האנושי לא תמיד תימצא להן התשובה הנאותה. אולם, במלכות האלוקים, מעבר לגבול הנתפס. במקום שבו מבהיקה מידת המשפט, המטהרת את נפש האדם מכל סיגיה ומעלה אותה למקום, שם מצויה התשובה המלאה.